חג הפסח הוא זמן חירותנו, ואחד הנושאים הפופולאריים לדרשות ודברי תורה בימים אלו, הוא העיסוק במהותם של החופש והחירות. מכיוון שחוץ מיהונתן פולארד, רובנו המוחלט איננו "אסירי עוני וברזל", ועבודת פרך אנו עובדים רק בשבועות שלפני פסח - הרי שהעיסוק העיקרי הוא פחות בשעבוד ועבדות חיצוניים, ויותר באלה הפנימיים. את תפקידם של שרשראות הברזל והנוגש המצליף, תופסים כוחות היצר, הרגלים מגונים והתמכרויות שונות, הכובלים את האדם באופן מתוחכם הרבה יותר ואגרסיבי לא פחות. החירות האמיתית, כך נאמר, היא להשתחרר מהשעבוד לאותם דחפים ותשוקות, ולהיות חופשי לבחור ולפעול בהתאם לטבענו הפנימי האמיתי.
אישית, אני ספקן למדיי לגבי ההנחה שיש לאדם איזה רצון פנימי מהותי, שניתן להבדיל באופן חד משמעי בינו לבין תשוקות "חיצוניות" ו"מזויפות" - במיוחד כאשר ההנחה הנלווית (והמרומזת) היא, שאותו רצון פנימי המשותף לכולנו, הוא משהו כמו להיות דוסים למהדרין וללמוד גמרא בעיון רוב שעות היום. חוששני שרובו הגדול של עם ישראל לא ימצא בתוכו שום רצון פנימי מעין זה, והטענה לפיה הוא אכן קיים, ורק היצרים הרעים שלנו הם המונעים מאיתנו לחוש בו - הופכת את בקשת החופש האישי הזו לנלעגת למדיי. מה שמסתתר מאחורי האמירה "גלה מהו רצונך הפנימי", הוא למעשה הדרישה "תן לי לגלות לך מהו רצונך הפנימי". כלפי חוץ מוצגת עמדה ליברלית ופלורליסטית, אולם זו משמשת כמסווה לכפייה פטרנליסטית, שבה הרבי או ראש הישיבה מכתיב לתלמידיו את חזונו שלו באצטלא של "הטבע הפנימי", ואולי אפילו מצליח לשכנע אותם בכך.
שיהיה ברור - אין לי שום בעיה עם זה שרבנים, אדמו"רים ואנשי חינוך מדריכים את חניכיהם בהתאם לחזונם-הם. גם פטרנליזם הוא לא מלה גסה, כאשר המחנך באמת יודע טוב יותר מאשר התלמיד (ובדרך כלל זה כך). מה שמפריע לי הוא הניסיון לצבוע את העמדות הללו בצבעים אטרקטיביים של חופש, חירות ומימוש עצמי, כשהקשר האמיתי בינן לבין רעיונות אלו הוא רופף ביותר. יהודי צריך לעבוד את ה', ללמוד תורה ולקיים מצוות, בין אם זהו רצונו הפנימי ובין אם לא - כשם שאזרח חייב לשמור על החוק ולשלם מסים, עם או בלי רצון פנימי. נכון, יש כאן כפייה וחובה וגם עונשים למי שלא מציית. אז מה? למה צריך לחקות באופן צבוע את הליברליזם המערבי, ולהעמיד פנים שמאז ומעולם החופש האישי היה האידיאל העליון של היהדות? אדרבה, סמלה של היהדות הוא דווקא העול - עול מלכות שמיים, עול תורה ועול מצוות. על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת, בין אם זה מתאים לך ובין אם לא.
משה רבנו מעולם לא אמר "שלח את עמי"; המשפט המקורי הוא דברי ה': "שלח את עמי - ויעבדוני". הניסיון להציג את יציאת מצרים כסמל למאבק בעבדות ולאידיאל החירות האנושי, הוא אנכרוניסטי ומסולף, מתיימר לנכס ליהדות ערכים מודרניים פופוליסטיים שאינם מצויים בה. לתורה, כידוע, מעולם לא היתה בעיה עקרונית עם עבדות. ההלכה אוסרת דווקא על שחרור עבדים (כנעניים) - לא על החזקת עבדים.
אז אם כבר מדברים על שחרור מעבדות, השעבוד הרציני יותר שעלינו להשתחרר ממנו, הוא השעבוד לעולם המחשבה והערכים המערבי המודרני והפוסט-מודרני. לא מספיק להתנתק מהתלות באינטרנט, בפייסבוק, באייפון או בכוס הקפה של הבוקר; יותר חשוב, ויותר קשה, להשתחרר מכל אותם ערכים חילוניים שתרבות המערב שוטפת בהם את מוחנו - ערכי השוויון, הדמוקרטיה, הפלורליזם, הסובלנות, חופש הפרט וכן הלאה. להשתחרר מהתפיסה לפיה האדם הוא מרכז העולם, והמטרה הקדושה ביותר היא לדאוג לזכויותיו ולרווחתו. להשתחרר מהמוסריות הרופסת והפתטית, שאינה מעיזה להשליט צדק וגמול בעולם, ומתוך רחמנות על האכזריים מגיעה להתאכזרות על רחמנים. ובטח שלא לעוות את התורה והיהדות כדי להכפיף אותן לכל אלה.
כדי לצאת ממצרים של ימינו, עלינו להשתחרר אם כן מכל הקטנות, השטחיות והעדריות; להשליך מעלינו את האנושי, אנושי מדי; ולהיות פתוחים לקבל את דבר ה' - גם אם הוא תובע ודורש, וגם אם הוא מנוגד לכל הליבראלי והנאור והפוליטקלי-קורקט. להיות מוכנים לשחוט את האלילים המודרניים לעיני עובדיהם, ולא לשאת פנים לאלה העובדים את העגל, גם אם הם אחים יקרים. אני לא יודע אם קוראים לזה חופש, וזה גם לא חשוב. את החופש אפשר להשאיר למתים; מה שאנו צריכים לשאוף אליו, הוא להיות עבד ה' - שבסופו של דבר, במובן כלשהו, "הוא לבדו חפשי".
חג כשר ושמח!
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן