אמנם צריך להיזהר עם אמירות כאלה, ובטח עוד שניה ייכתב הלינק שמקשר לשורות אלו כדי לצחוק עליהן, אבל עושה רושם שפרשת חוק אריאל-עמאר מאחורינו. סוגיית הרבנות הראשית עדיין כאן, ולמרבה הצער היא עוד לא חזרה לפרופורציות נורמליות, אבל מסתמן שלפחות חלק אחד ממנה יוצא מהסיפור. כמו שזה נראה עכשיו, ולא משנה מי גרם לזה ולמה, התואר "רב העיר רמת גן" ימשיך ללוות את הרב יעקב אריאל גם בעשר השנים הקרובות. אז אולי עכשיו הזמן לחשוב קצת על המהלך הזה, ועל מה שהוא אומר. בלי להגיד שום דבר על הרב אריאל עצמו, חלילה, וגם לא על הרב סתיו, ואפילו לא על בנט. רק על כולנו.
מאיפה, בעצם, התחיל רעיון המועמדות של הרב אריאל? מתוך קושי להכריע בין שלושת המועמדים הנוכחיים לרבנות הראשית. לא סתם קושי להחליט מה הכי טוב מבין שלושתם, אלא תחושה שלשלושתם חסר משהו: היכולת להיות שלושתם. כולם חכמים, כולם נבונים, כולם יודעים את התורה, ובכל זאת יש בעיה להסתפק רק באחד מהם בתור רב ראשי. אנחנו רוצים את הרב הראשי האולטימטיבי, אחד שיוביל מהפכות אך יהיה מקובל על כל הזרמים בעולם התורה, גדול תורה שעוקר הרים, טוחנם זה בזה ואחר כך מחבר אותם בחזרה מתוך אהבה ורעות. מהבחינה הזאת, הרב אריאל היה הפתרון המושלם: מגדולי רבני הציונות הדתית שדעותיו בחלק מהתחומים יכולות להיקרא “ליברליות”, דובר קבוע לשעבר בכנסים של "במעגלי צדק" וגם מקובל על הרב עובדיה יוסף, משתתף הן בימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג והן בגירסה האלטרנטיבית של מדרשת אוריה. זה דרש קטע לא נעים של שינוי בחוק על רקע פרסונלי, אבל מה לעשות שזה הפתרון היחיד שנמצא.
וזאת בדיוק הבעיה: שזה הפתרון היחיד.
ברוך השם, הציבור הדתי לאומי התברך בכמות עצומה של תלמידי חכמים. המגזר שעד לא מזמן קושש ר"מים מהציבור החרדי לישיבות התיכוניות שלו, מלא היום באנשי תורה מכל הגוונים. אנשי הלכה ואנשי הגות, אנשי פלפול ואנשי חסידות, מומחים לפתרונות רפואיים-הלכתיים, מומחים לחינוך על פי התורה ומומחים להלכות חקלאות. הוא מכיל פוסקי הלכה ודרשנים, ראשי ישיבות שמפגיזים בשיעורים הכלליים שלהם בעיון לצד רבני קהילה שמתמחים בשאלות מורכבות ועדינות, רבנים שיודעים לדבר אל הנוער יחד עם רבנים בעלי שפה משותפת עם הציבור הכללי. ועם כל השלל הגדול הזה שזכינו לו, נדמה שיש עדיין סוג של רבנים שאין מספיק: רבנים מאחדים. רבנים שאי אפשר לתייק אותם במגרה מסוימת, כי הם מתאימים לכל המגרות. רבנים שנמצאים בקונצנזוס, לא כי הם אינם אומרים כלום, אלא כי הם יכולים לדבר אל כולם. יש כאלה, אי אפשר לומר שלא, אבל עובדה שבמירוץ לרבנות הראשית לא היה אפשר להשיג רב אחד שיהיה קל להסכים עליו. נכון שלא כל אחד שש לשבת על כס הרב הראשי, וקורה שאלה שיודעים לאחד ולהכיל מעדיפים להישאר מאחורי הקלעים, אבל בכל זאת - אין אפילו דמות אחת שיכולה לחסוך מאיתנו את כל הפולמוס המתמשך הזה, ולמנוע מאיתנו להיאבק אחד בשני רגע אחרי שכבר הסכמנו להתאחד פוליטית? איך זה שמועמדותו של הרב אריאל היא הפתרון היחיד?
מגבלת גיל שבעים היא אמנם קצת שרירותית, ואין הבדל תהומי בין רב בן 69 ובין עמיתו שחגג 71, ובכל זאת - אולי הפרשה שמתנהלת סביב המגבלה הזאת יכולה ללמד משהו, לא רק על הרבנים. לא הם העניין. בחלוקה גסה, אפשר אולי לומר שבני ה-70 ומעלה שייכים לדור המייסד של הכיפות הסרוגות, אלה שהתאספו בכפר הרא"ה והחליטו לתקן את העולם, השמיניסטים שלא היו זקוקים לעשרה שבו"שים כדי לבחור ללכת ל"מרכז הרב". אז אמנם חלקם עברו דרך מסלולים קצת שונים (הרב ליכטנשטיין, למשל), והעמדות שלהם אינן זהות, אבל עדיין הם שייכים לשלב שבו המפה הציונית-דתית הייתה פשוטה יחסית, משהו כמו ערוץ 1 לפני העידן הרב-ערוצי. הרבנים הצעירים יותר משתייכים כבר לציונות הדתית רבת-הגוונים. בני השישים פלוס ניצבו מול יותר אפשרויות כשחיפשו ישיבה. רבים מהם מצאו לעצמם נישות משלהם, ואפילו טרחו כדי לעצב נישות כאלה. היום, עולם התורה הציוני-דתי הוא פסיפס מרהיב, אוסף מדהים של עשרות גוונים, שמתחברים יחד לתמונה אחת ענקית. הבעיה היא שמרוב נחלים לא רואים את הים, הפיצול לתתי-זרמים גורם למיינסטרים ללכת לאיבוד. במצב הנוכחי, בית מדרש שאינו מוצא לעצמו ייחוד, מאפיין מובהק שמבדל אותו מכל השאר, יכול להתחיל את הספירה לאחור עד לסגירתו. שיהיה ברור: זה עולם תורה נפלא, שמהרבה בחינות ראוי לשמוח ואפילו להתגאות בו, אבל סוגיית הרבנות הראשית איננה אחת מהבחינות הללו. בבחינה הזאת יש דווקא חשש שניכשל.
גם אם יתפוצץ פתאום איזשהו מפץ פוליטי, ומהלך מתוחכם יצליח למחוק את סעיף מגבלת הגיל מחוק הרבנות הראשית, זה רק פתרון זמני. ביום מן הימים, אולי אחרי שיעברו את מגבלת גיל 120, הרבנים הוותיקים כבר לא יוכלו לשמש כמנהיגי כלל הציבור הדתי לאומי. כשזה יקרה, ונהיה צמאים למנהיגות רוחנית כללית ומאחדת, שום דיל כבר לא יוכל לעזור.