כל הסיפור הזה של שכונת גבעת האולפנה בבית אל היה שווה ולו בכדי לשמוע את הרב זלמן מלמד, ה-רב זלמן מלמד, רב היישוב בית אל ומקיצוני הרבנים בישראל, מתבטא באופן שמזכיר את הרב בני לאו, הרב יובל שרלו, הרב אהרן ליכטנשטיין. פלא פלאים. איך 30 דירות של קריית הישיבה הצליחו להוציא מן הנפתלין את ערכי היהדות: הפשרה, הויתור, האמת והשלום.
קראתי את הסבריו של הרב מלמד בסוגיה. ניסיתי להבין איך אמר שבוע אחד שהוא הולך ל"מאבק נחוש תוך מסירות נפש" נגד פינוי השכונה, ואיך שבוע לאחר מכן החליט להוביל פשרה במסגרתה היישוב יפונה ללא התנגדות. איך קרה והרב שהיה ממובילי מגמת סירוב הפקודה בתוכנית ההתנתקות, נשמע עכשיו כל כך שונה.
קראתי ולא הבנתי. לא הצלחתי למצוא בהסברי הרב מלמד איזו עובדה "משנה מציאות", כזו שנולדה יש-מאין באותו שבוע שבין הצהרותיו הלוחמניות, בין העץ עליו טיפס, לבין אותו הסכם פשרה. הרי היה ידוע לכולנו: ממשלת נתניהו איננה ממשלה מחריבת התיישבות. מדובר בממשלה הימנית ביותר שהייתה פה בעשרות השנים האחרונות, כזו שבונה ובונה ללא הקפאה, כזו שמאפשרת בנייה של עשרה בתים (!) על כל בית שיפונה בשכונת גבעת האולפנה.
ושוב, ניסיתי לקרוא בין שורות הסכם הפשרה, אולי השיג הרב איזה "קלף מיקוח" יוצא דופן שהיה שווה את שינוי ההחלטה. לא מצאתי. רוב מה שהושג היה כבר במתווה נתניהו עוד לפני שנפגש הרב מלמד עם נציגי ראש הממשלה. נתניהו עצמו הציע 300 יחידות דיור לשר דניאל הרשקוביץ, כשזה החליט להימנע מההצבעה על "חוק ההסדרה". אבל את הרשקוביץ גינו מקיר לקיר, קראו לו אהבל ושקרן וזגזגן. מה נשתנה ההסכם הזה מכל ההסכמים על ההתיישבות?
ומה אפשר לומר לכל אותם מתיישבים בחבל קטיף, שהורו להם להישאר בבתיהם עד הרגע האחרון ולא להסכים לשום דיאלוג עם המדינה, לשום התקדמות, לאריזת מזוודות וקרטונים עד הדקה ה-91? מה אפשר לומר למי שנזרקו לרחובות, ללא הסכמים וללא "גב", תקועים שנים אחר כך בקראווילות זמניות במקום בשכונות קבע אותן יכלו להשיג במשא ומתן - בדיוק כמו במקרה הזה של גבעת האולפנה?
כשרבני "הר עציון" לדורותיהם קראו לפשרות בהתיישבות למען שלומו של עם ישראל, עמד הרב מלמד וזעק זעקות חמס יחד עם חבריו לקצה הימני של המפה הרבנית בישראל. כשהרב יהודה עמיטל זצ"ל והרב אהרן ליכטנשטיין יבדל לחיים ארוכים דיברו על כך שארץ ישראל היא ערך בתוך מערכת ערכים בה יש להתחשב ושתורת ישראל לא פחות חשובה מארץ ישראל - ועם ישראל אולי חשוב יותר משניהם - דחו את דבריהם בבוז, בשאט נפש, בקריאות "סמולנים", "לייטים" ו"ניאו-רפורמים".
ואחרי הרעש - קול דממה דקה. למעט מיכאל בן ארי ואריה אלדד, איש לא מבקר את עמדותיו של הרב מלמד. איש לא מוכן להתייצב ולמתוח ביקורת, או לכל הפחות, כמוני הקטן, להציב סימני שאלה על הדרך: מדוע מותר לוותר על ארץ ישראל תמורת יחידות דיור ואסור לוותר על חלקים ממנה תמורת שלום אמת?