בשם אבינו המשותף אברהם, בשם האבות והאמהות שהננו
קריאה גדולה לבני שני העמים, ליום הכיפורים שחל בו העיד אל-אדחא
קיץ נורא עבר על הארץ הזו, ונדמה שמהר-מדיי התפתינו להתנחם בחיקם של הסתיו ותקוות השנה החדשה.
מי זוכר שרק לפני כחודש עוד היינו מבועתים מאימה, נסתרים ומתגוננים פן תיפול הרעה על ראשנו. אבל לפחות אצלי, ונדמה לי שאצל רבים-רבים, תקועה צעקה בגרון. לאחר עקידת בנות ובנים רבים כל-כך, אני מבקש לזעוק. בשם האבות והאמהות שהננו, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, כל מי שזכה להוליד בנים אל הארץ הזו, אני פונה אל כולנו.
נצא בקריאה גדולה כלפי עצמנו וכלפי מנהיגי שני העמים: לא עוד! די להקרבת הבנים למולך-האיבה שרובץ בינינו כמעט מאה שנים.
די לעקידת הבנים, בני יצחק וישמעאל, בני אברהם.
די לייאוש, לפחד, למשטמה. הגיע הזמן לחזון משותף. למעבר מ"גזרת גורל" אל" ברית ייעוד". ביחד ולחוד. כי אין לנו אפשרות אחרת. ובראש הקוראים את הקריאההגדולה הזו אני רואה את משפחות פרנקל, שאער, יפרח ואבו-ח'דיר, ארבעת הנערים שעם זוועתם נפתח מעגל הדמים של הקיץ,עומדות יחד, כתף לצד כתף, מתפללים לתשובה ולשלום בין העמים.
היה זה קיץ של עקידות רבות. ובין ראש השנה ליום הכיפורים שאנו עומדים בפתחו, ראש-השנה בו עמדנו עם אברהם ויצחק במעמד העקדה, נכונים למסור את הנפש אך שמחים בתמורת-האייל, ויום הכיפורים בו נטבול במקווה הטהרה והסליחה ונחתם לחיים טובים. וביום הכיפורים הזה דווקא - באופן נדיר שחל פעם בכמה עשרות שנים, יחגגו שכנינו את יום-חגם המרכזי, "חג הקרבן", שנקבע על זכרון אותו מעמד עקדה והצלה של אבינו אברהם ובנו. בהתלכדות המועדים הזו אני מבקש למצוא אתגר גדול.על המשמעויות שאנחנו רוצים לקחת ולהעביר הלאה לבנינו אחרינו מן העקדה. עד-כמה הדגישו בכל הדורות את העניין של הנכונות למסירת-הנפש בשם האמונה, ועד-כמה לא הודגש מה שהוא פשוט ובהיר כל-כך: אלהים מתגלה שוב כאל השלום (אחד משמותיו גם במסורת שלנו וגם אצלם), שאיננו חפץ בקרבנות-אדם על שמו, ולא במסירת-הנפש, אלא בקידוש החיים. על-כך חוגגים את "חג הקרבן", ומקריבים כבש, זֵכר לאיל ההוא, ועל-כך נכון שנשמח ונקדש את חיינו באמונה בטוב, ברצון האל לחיים ולשלום, המתגלה בסיום פרשת העקדה גם במסורת המקראית שלנו. במשפט אחד, שתי המורשות מחייבות למעשה לבחור בחיים. לחיות, לא למות, על קידוש-השם.
שב אל תהומות הקיץ: בערב ליווינו יחד עם קהל-הרבבות את נערי-החמד נפתלי, גיל-עד ואייל למנוחה נכונה. בבוקר שלמחרת קמנו אל הזוועה של גופת נער ערבי חרוך ביער ירושלים. האסוציאציה המיידית שלי הביאה אותנו לתקופת התנ"ך בכנען, לתקופה של נקם ושילם. של יצרים קמאיים, לא מרוסנים. המחנק ומעגל הדמים שאינו נתפס היישיר אלינו מבט של מוות מן המציאות עצמה. ואחר-כך בערה ירושלים, וטילים מהרסים מעזה החלו מאיימים על ראשי כולנו. ואש נענתה באש.
אבל כמו שלימד אותנו הרב מנחם פרומן, אוהבה הגדול של ארץ ישראל ומבשרו הגדול של השלום בארץ הזו, דוקא בתקופות שזה נראה הכי בלתי-אפשרי, מתוך חוסר-האונים הגדול ביותר, כדאי להשתדל, כדאי להתפלל, לקוות לישועת-ה' ולהאמין שהנה, באמת, מציאות חדשה בוקעת.
ומתוך כך אני שב אל איי-האפשרות-האחרת להם הייתי שותף בתוך תופת הקיץ האחרון, ושואב מהם רוח חדשה גם לשנה הבאה עלינו לטוב.
אני שב אל התפילה המשותפת לשלום הנערים טרם נודע גורלם, בה עמדנו יחד, יהודים ומוסלמים, והתפללנו לאל רחום וחנון שישיבם לחיק הוריהם בשלום. אל מכתבי החיזוק למשפחות שמסרו בידנו שכנים-שותפים פלסטיניים להעבירם למשפחות, ולהתרגשות של משפחות הנערים בהתקבלם.
אני חוזראל ביקור-התנחומים שערכנו, קבוצה של מתיישבים ופלסטינים מאזור הר חברוןועציון, אצל רחלי ואבי פרנקל בנוף-איילון. קשה לתאר את המשמעות, הסמליות, הקריטיותוהעדינות-המשפיעה של הצעד הקטן הזה, בפניהם של ההורים השכולים, בפנינושלנו, בתנועות ובמילים שעברו בינינו ובאדוות שהתחוללו בקרב מאות המנחמיםהמקיפים סביב-סביב...
שב אל עמידת-היחד הנדירה הזו, בתוך התופת-המאכלת שמסביב. כתףאל כתף, עין אל עין, לב אל לב. עמידה של אבות ואמהות, מחבקת, עוטפת, מכילה. שברירית ועצומה מאד.
מתוך המסע המשותף הזה באה לעולם יוזמתנו "בוחרים בחיים", שצעדה הראשון היה בהכרזה על צום משותף של יהודים וערבים,בו התלכדו שני הלוחות, העברי והמוסלמי: תענית י"ז בתמוזועיצומו של הרמדאן.
חשנו כי בשתי המסורות-התרבויות זהו זמן שנועד לחשבון-נפש, ללקיחת אחריות, לתיקון ולהיטהרות. לחזרה בתשובה.
התכנית היתה לכוון תודעות שני העמים אל היום הזה כ"יום שיא", במהלכו כל אישואשה בביתם ובקהילתם יוזמנו לקחת חלק, לצום כהזדהות עם הסבל, האלימותוהכאב של העצמי ושל האחר, לשאול כיצד יוצאים ממעגל-הדמים ולשרטט אופק שלחזון ושל תקווה. היוזמה תפסה אלפי יהודים ומוסלמים בארץ ובעולם, והניעה אותם, דוקא בימים קשים של חוסר-אונים נורא, לפעולה אחרת. בעשרות מוקדים בארץ ובעולם התקיימו במהלך היום התכנסויות ומעמדות ביןהחברות-הקהילות, של דיבור, לימוד ותפילה, ובצאת הכוכבים "איפטאר"-מעמד שבירת-צום משותף. כל מי שהיה שותף ב"נס"הזה, יכול היה לטעום טעם של "מעין אחרית הימים", של "האפשרות האחרת", שעשויה להוציא אותנו מן "המרחב המוגן", הקונקרטי והמטאפורי, אל המרחב הרחב, המשותף,בגילוי אל העצמי ואל האחר.
לקראת יום הכיפורים הקדוש והנורא של שנתנו החדשה, תשע"ה, יום בו מתלכדים שוב הלוחות באופן שבו בדיוק ביום המקודש והעממי ביותר גם-יחד במסורת היהודית חל החג המקודש והעממי ביותר במסורת המוסלמית,יום בו נתפלל בשעת הנעילה: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וחתמנו בספר החיים, למענך אלקים חיים", אני מבקש לחזק את קריאת החיים הזו, - "ובחרת בחיים!"
לכבוד היום הקדוש אני מציע כאן את ה"תפילה לחיים" שחיברו יחד בקיץ האחרון שתי נשים-אמהות גדולות: השייח'ה איבתיסאם מחמיד מן העיירה פורדיס והרבה תמר אלעד-אפלבום מ"קהילת ציון" שבירושלים.
תפילה לחיים
מלך חפץ בחיים
הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם
שמע נא תפילת אמהות
שאתה לא בראתנו על מנת שנהרוג זה בזה
ולא על מנת שנחיה בפחד, כעס ושנאה בעולמך
אלא על מנת שנדע לתת רשות זה לזה לקיים את שמך
שם חיים, שם שלום בעולם.
על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים
על ילדים בוכים מפחד בלילות
על הורים אוחזים עולליהם וייאוש ואפלה בלבם
על שער אשר נסגר ומי יקום ויפתחהו טרם פנה יום.
ובדמעות ובתפלות שאני מתפללת כל הזמן
ובדמעות כל הנשים שכואבות את הכאב החזק בזמן הקשה הזה
הריני מרימה את ידיי למעלה אנא ממך אדוני רחם עלינו
שמע קולנו ה׳ אלהינו בימי הרעה האלה שלא נתייאש
ונראה חיים זה בזה
ונרחם זה על זה
ונצטער זה על זה
ונקווה לזה לזה
ונכתוב את חיינו בספר החיים
למענך אלהים חיים.
תן שנבחר בחיים.
כי אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום
וכן יהי רצון ונאמר אמן