מותו של נלסון מנדלה עורר בי כמה הרהורים נוגים. לא בגלל האיש, אלא בגלל מה שהוא מייצג; ולא בגלל מה שהוא מייצג, אלא בגלל מה שקרה לרעיונות אותם ייצג. ומה שקרה להם, כמו להרבה רעיונות יפים וטובים, הוא שהם נפלו ממרומי הטוב אל תחתיות הרשע.
יתכן שמנדלה היה אדם טוב. רבים משבחים את מידותיו הטובות, צניעותו ואהבת הבריות שלו. יתכן גם שמאבקו במשטר הדרום אפריקאי היה מוצדק; לא אכנס לשאלה האם מעשי הטרור שהיה מעורב בהם היו ראויים או לא. הערכים שבשמם נלחם, ערכי החירות והשוויון, הינם לכאורה ערכים חיוביים וחשובים, שאין עליהם חולק - גם אם אפשר להתווכח על האופן בו יש ליישמם. אבל למרבה הצער, איני יכול להזדהות כיום עם מה שסימל מנדלה, עם המאבק למען החירות, השוויון וזכויות האדם. כי הערכים הללו הפכו זה מכבר לכלי שרת בידי הרוע, בידי אלה שמטרותיהם הפוכות לכל מה שקשור לטוב ולצדק.
בכל הנוגע לערכים, יש לאנושות נטייה להכללה ולפשטנות. אם משהו היה נכון פעם אחת, הופכים אותו לכלל אוניברסלי שאמור לחול על כל המקרים; ואם משהו היה מורכב, הופכים אותו לפשטני ונוח לשימוש מהיר. כך למשל עם מושגים כמו "גזענות" או "אפרטהייד". המאה ה-20 ראתה לא מעט תופעות מזעזעות של גזענות, ובצדק פיתחה האנושות רתיעה מכל מה שקשור למושג זה. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, נתפס כמבטא גזענות, וממילא עורר כלפיו התנגדות חריפה, יתכן שבצדק. אבל הנטיה להכללה ופשטנות הובילה לכך, שכיום מושגים אלה נשלפים ומשמשים ללא הכוונה, גם במקומות אליהם אינם שייכים כלל. ובראש ובראשונה, הכוונה כמובן למלחמת הכיבוש של הערבים בארץ וברחבי העולם, המתעטפת באצטלא של מסכנות ושל זכויות אדם שנפגעות.
התרבות הערבית והמוסלמית בימינו היא תרבות של רוע, חד וחלק. תרבות מלאה בשנאה, אלימות ואכזריות, כלפי פנים וכלפי חוץ. "תרומתה" היחידה לעולם היא טרור ומלחמות, מבקבוקי תבערה, דרך פיגועי התאבדות ועד לאיומים גרעיניים. ומאחר שראו הערבים שאינם יכולים לכבוש את העולם בכוח הזרוע בלבד, מצאו להם דרך מתוחכמת - להשתמש בערכי המוסר של המערב, כדי להרוס אותו מבפנים. במקום להתייהר ולהתרברב בכוחם וגבורתם, כפי שעשו בעבר, עברו הערבים לטקטיקה של התבכיינות והתמסכנות. כביכול הם הנרדפים, המדוכאים והחלשים, הראויים לרחמים וחמלה. וכך גייסו לצידם את מלות הקסם "גזענות" ו"אפרטהייד", ואת הנטיה הרדודה להכליל ולהפשיט, כדי לדמות את עצמם לקרבנות של משטרי עריצות כמו קבוצות אחרות בעבר. והעולם בלע את הפתיון.
וכך הפכו ערכי החירות, השוויון והצדק, לקריקטורה נלעגת, כאשר מנופפים בהם אלה שחירות, שוויון וצדק הם הדבר האחרון שמעניין אותם; אלה שטובחים את אחיהם ובני עמם בסכסוכי דמים על דברים של מה בכך, וששוחטים באכזריות את אויביהם בכל מקום בו ידם משגת. הם אלה שדורשים פתאום זכויות דמוקרטיות, אוטונומיה ועצמאות; הם אלה שבוכים על אפליה ו"אפרטהייד" נגדם; והם אלה שמציגים את המנסים להתגונן מפניהם, כגזענים אימפריאליסטיים ומדכאים.
כל מידה טובה יכולה ליפול. צדק הופך לצדקנות, חופש להפקרות, אהבה לתאווה, אמונה לפנאטיות, וכן הלאה. גם שאיפות חיוביות, כמו אלה שהובילו את נלסון מנדלה, יכולות ליפול ולהפוך לכוח הרסני, המשמש בדיוק למטרה ההפוכה מזו שנועד אליה. וכשאנו רואים כיום מי אלה הזועקים בשמם של ערכים אלה, כשבידם השניה הם מנופפים בסכינים נוטפות דם, קשה לנו מאד להזדהות עם אותם ערכים - או עם אלה המסמלים אותם.
יתכן שנלסון מנדלה היה אדם טוב, ויתכן שישנן תכונות חיוביות שאפשר ללמוד ממנו כאדם. אבל בכל הנוגע לאידיאלים שהוא מייצג, עלינו להיזהר ביותר שלא ניכשל בהם, ולא נהפוך אותם לנשק בידי האויב.