רוחות בחירות מנשבות בחלל עולמנו. אני מנחש, בעת כתיבת השורות, כי במישור הפוליטי הפנימי זה הנושא אשר יעסיק אותנו בשבועות הקרובים. בשל העדר חוש נבואי ארשה לעצמי לדלג על נושא מתסיס זה. אפנה לפינה שולית במקצת בחקיקת 'דת ומדינה' אשר צדה את עיני בימים האחרונים. ידיעה תקשורתית סיפרה על יזמה של ח"כ עליזה לביא (בשיתוף עמותת 'עתים' ו'מבוי סתום') לבטל סעיף שנחקק זה עתה הגוזר שנתיים מאסר על רבנים או מנהלי טקס אחרים, וכן על בני הזוג עצמם, שיערכו טקס נישואין ללא רישום כנדרש.
ואומר במשפט הפתיחה: אני מסכים לדרישה זו בפה מלא.
נישואין בפקודה
ואסביר; לפקודת הנישואין והגירושין נוספו השנה (תשע"ד) שני סעיפים; האחד מוכר כ'חוק צוהר לפתיחת איזורי הרישום' והוא נחקק לאחר 'מלחמת עולם' מול המימסד הרבני-שמרני, ובעיקר החרדי. וזו לשונו: "בני זוג יהודים המבקשים להינשא, רשאים להירשם לנישואין אצל כל רב שמונה כרושם נישואין... בלא קשר למקום מגוריהם או למקום עריכת הנישואין". הכל יודעים שסעיף זה נועד לעקוף רבנויות שהקשו על גרים להינשא, אך נופפו בנימוק: להקל על סטודנטים להירשם במקום לימודיהם ולא מגוריהם, כדי... לחסוך את עלות וזמן הנסיעה.
התיקון השני 'הוגנב' מתחת לראדאר התקשורתי והציבורי. סעיף 7 הוא דרקוני לטעמי: "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו מאסר שנתיים". ועדת השרים לענייני חקיקה תדון (דנה?) בביטול סעיף זה, ואני 'מחזיק אצבעות' ליוזמי הביטול.
ואפרש שיחתי; אין זה סוד שקיימת ירידה במספר הזוגות היהודיים המתחתנים בישראל ברבנויות השונות. לא מצאתי מספרים מעודכנים לשנים האחרונות, אבל המגמה מוכרת. ירידה זו היא גם ביטוי לתרבות המערבית בכלל, ולמתירנות בפרט, אך זו איננה סוגייתנו להיום. די אם אחזור על קריאתי הנרגשת לפני שלשה שבועות, בפרשת חיי-שרה, שהיתה גם כותרת הרשימה: "משפחה - זה הכל בחיים". הפעם אנו מתכוונים לאלו שנישאים כדת משה וישראל אך לא נרשמים ברבנות. אלו עתידים להיכלא לשנתיים, ל"ע, יחד עם רבותיהם-משיאיהם הפליליים.
אידאולוגיה או אינטרס
נישואין פרטיים כדת משה וישראל באים משני כיוונים; הקבוצה היותר גדולה, כנראה, הם המפגינים נגד קשר עם הרבנות. יש בלבם כנגד המימסד הרבני, והם טוו לעצמם אידאולוגיית אנטי. אינני יודע אם הם, או רובם, נרשמים ב'מירשם הזוגיות' הקיים בישראל, המוכר לענייני ממון וחובות משפחה בין בני הזוג (כמעט?) לכל דבר וענין. או שמא, הם נשארים פורמאלית כרווקים, למרות היותם נשואים כהלכה.
חוששני, ובעצם בטוחני, כי קבוצה 'אידיאולוגית' זו לא תישבר מכח סעיף 'שנתיים מאסר' בשל אי קיום טקס מוצהר ברבנות. אדרבה, חוק מסוג זה רק ימריץ נוספים להלך בדרך הפגנתית זו של 'זכויות הפרט', ואי מעורבות הרשות הרבנית בחייהם. הם ימצאו את הדרך בנקל לעקוף את הסעיף, או לטעון שלא היה בכלל 'מסדר קידושין' אלא רק 'מדריך' או 'מנחה'. אינני רואה גם הרכב שופטים שישלחו למאסר את בני הזוג בעוון זה. חלק מהם יוותר על 'דת משה וישראל' ולא יכנע לרבנות. יתכן שהפתרון הוא לחייב מינהלית להירשם כזוגיות, ובעת פירוד חלילה, בסכסוך גירושין, יתברר בנקל שהם זקוקים לגט פיטורין כדת משה וישראל.
הקבוצה השניה, המצומצמת אך הקשוחה יותר לדעתי, הם בעלי האינטרס הממוני המשמעותי, והוא אופייני לנישואין שניים. כדי לא לאבד זכויות בביטוח הלאומי, פנסיה וכד', מעדיפים אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, להישאר בסטאטוס זה. לא נראה לי כי הסעיף שנחקק ידחוף אותם להנשא ברבנות. אדרבה, ההיבט הממוני יגרום לרבים מהם לוותר על נישואין כהלכה ולחיות חיי זוגיות בלתי-מוסדרים. הללו גם לא יירשמו במירשם הזוגיות, מאותן סיבות, ודומה כי שום שוט 'פלילי' לא ישנה את התמונה.
מעבר לשידול חינוכי ו'אחריות ציבורית' הדרך היחידה, והצודקת, היא לנטרל את הסיבה; לדאוג שבעלי זכויות כספיות שנישאו לא יאבדו זכויותיהן, או לפחות שלא תהיה 'מפולת' כספית כבדה. בהקשר זה זכורה לטוב ח"כ שולי מועלם ('הבית היהודי') אשר נלחמה בשם אלמנות צה"ל, ואכן לגביהן החריגו את התקנות והן (כמעט ש)לא מאבדות זכויות בהינשאן. סוף דבר, גם אם אני תומך פה ושם ב'חקיקה דתית', אבל לא 'עם הראש בקיר'...
(נכתב במוצ"ש ויצא)