בתור חרדלני''ק, או לפחות אחד ששואף להיות כזה, אני לא אמור, סוציולוגית, לאהוב את מגזין מוצש.
אם נשאל רב הוא יסביר שהצעירים החתיכים של מוצש הנציחו תופעה על פיה המגדיר זהות של המגזר היא לא ההלכה, אלא אוסף אלמנטים תרבותיים וליברליים שזורקים מידי פעם מבט ליהדות, בתנאי שהיא זורמת להם. את הציות העיוור לכל פרטי ההלכה, הבסיס לכל חברה דתית, הם בעטו מתחת לשולחן הדיונים המגזרי. יותר חשוב להם לברר איפה כיף יותר לבלות, בירושלים או בתל אביב.
אך למרות זאת אני מוצא את עצמי, כל יום שישי בבוקר, קורא את מוצש לפני כל שאר חלקי מקור ראשון. הרבה זמן לקח לי להבין מה מושך אותי במגזין הזה, עד שתפסתי שהוא עונה לי על הכשל הגדול ביותר של הציבור החרדל''י.
במונחים היסטוריים החרדלו''ת היא סיפור הצלחה, היא עמדה במשימתה לשפר את רמתו הרוחנית של המגזר. תמיד יהיו כאלו שיתרפקו בגעגוע על הציונות הדתית ה'שפויה', בה רקדו מעורב בבני עקיבא ושמעו רבנים רק בטקסים, אבל אי אפשר להתכחש לכך שכיום מצבה הדתי של הכיפה הסרוגה, על אלפי רבניה ומאות ישיבותיה, הרבה יותר טוב מלפני ארבעים שנה. הזרם התורני בציונות הדתית השיג את מטרתו, ועוד היד נטויה.
אך בעיניי, הכשל הגדול ביותר של החרדלו''ת הוא חוסר הנורמליות. אני לא מדבר על נפגעי הישיבות הגבוהות שהסתחררו מ'האורות הגבוהים', אלא על הזרם המרכזי.
על בחור ישיבה פשוט.
המילים המפוצצות, השאיפות המוגזמות וההתעלמות מחולשות אנוש, הופכים את התורה למשהו שצריך להיות חריג כדי לקיים אותו.
זה עוול לתורה.
אין בעולם דבר יותר נורמלי מכך שיהודי נאמן למסורת אבותיו ומחפש משמעות עמוקה לחייו, ולכן הוא מקבל על עצמו עול תורה ומצוות, לכל פרטיהן ודקדוקיהן.
להיות 'דוס טרור' לא מחייב להיות פחות מקורקע. פחות אדם רגיל, בריא, שאוהב גם לישון, לצחוק, לאכול טוב, להתפנק על ספרות יפה מידי פעם, ולדבר גם על דברים שוליים ופשוטים, עליהם אין פסקאות באורות.
בשנים האחרונות קמו ישיבות חסידיות, למחצה או לשליש, שטענו שהרב קוק מדבר 'כללי מדי', וצריך את החסידות בשביל העיסוק בפרט.
אך גם אותם חסידי ברסלב, חב''ד או נתיבות שלום, מתמקדים רק בפן הרוחני.
אבל מה עם הפן הגשמי?
אין שום סיבה הגיונית בעולם שבחור ישיבה יהיה טיפוס מתנזר, מסתגף וסטריאוטיפ לסטנדאפיסטים כיצור רוחני מוזנח.
מישהו יכול להסביר איך אפשר להפציץ צעיר בשיעור א' בכל האידאלים שקיימים בעולם? מישהו חושב שזה נורמלי שבחור בגיל 18, שרק עכשיו מתחיל לגבש ברצינות את זהותו, יזרוק מבט למושג הכל כך נהיר 'נשמת האומה'?
למה לא חושבים שלפני שאדם מתעניין בכלל ישראל הוא רוצה קודם כל להתעניין בעצמו, להכיר את כישוריו, אופיו וייעודו האישי בחיים?
בעיניי, מגזין מוצש עונה על הכשל הזה. לא אתפלא אם הוא ריאקציה טבעית לעודף האידיאליות שסחררה את המגזר, במיוחד בסביבות הגירוש.
אין במוצש אידאלים מעופפים. אין שפה גבוהה, מנותקת, מבולבלת ומבלבלת. לעיתים הם מגזימים בירידתם לפרטים הטיפשיים של החיים, כמו המגזין האחרון שעסק בשאלה הרת הגורל האם עדיף גלידה בגביע או בכוס.
אך הרעיון שלהם משדר חבר'ה, תרגיעו.
אנחנו מגזר עם סדר יום ערכי, עם שאיפה לחיים שיש בהם גם רוחניות, אבל בואו לא נשכח את החיים עצמם, בואו לא נתעלם מחולשות אנוש, מצרכיו הבסיסיים, מהתחושות הפשוטות, הקטנות, להם לפעמים בזים בישיבות הקדושות.
לטווח הקצר, נראה כאילו אימוץ מאפיינים 'מוצשניקים' ייפגע כביכול בתורה, יצמצם את הלימוד והרעיונות הנשגבים של הישיבות. אך הטענה שלטווח הארוך זה רק יגדיל תורה, בהחלט שווה התייחסות.
לדעתי רק אם התורה תהיה נורמלית, בריאה, טבעית, פשוטה, מקורקעת, היא תוכל להפוך לנחלת הכלל, לא שמורת טבע של הדוס החנון של המחזור.
לפעמים השאיפה לנורמליות מתחברת לנו בראש עם שאיפה לליברליות שמעמידה את זכויות האדם מעל דבר בוראו, אך זו טעות. הנורמליות הבריאה של הנשמה היהודית זה ללמוד הרבה תורה ולקיים את המצוות, לכל פרטיהן ודקדוקיהן. בעצם השיח המופשט, המעופף, התובע מהאדם להתבטל כלפי כלל ישראל, אנחנו משדרים שהתורה במלוא טהרתה שייכת רק לקבוצה בלבד, השאר ייקחו רק את החלקים המתאימים להם.
אז מה הפלא שקוראי מוצש בוחנים את מיקומם 'על הרצף', מושג מזעזע, הדתי?
אם החרדלו''ת חפצת חיים, עליה לנחות. להפסיק להלעיט בחור צעיר שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו, במשפטים מפוצצים על כלל ישראל. להיות ערים לחולשות אנוש, לתחושות הפשוטות של בחור ישיבה שרוצה לקיים מצוות אך רוצה גם להרגיש שהתורה היא לא משהו באוויר אלא משהו נורמלי, משהו שבלעדיו אין ליהודי חיים, אך אתו יש לו את החיים הנכונים ביותר שיש בעולם.
ביום שיקום מגזין חרדל''י בסגנון מוצש, נדע שהחרדלו''ת מיצבה את עצמה כזרם משמעותי, נורמלי ובריא, בעם ישראל. זרם שממריא לרעיונות הגבוהים ביותר של הרב קוק, לא מתפשר על פסיק מההלכה, אך לא שוכח ולו לרגע, את האנשים הקטנים, הפשוטים, שבדרך.
את קוראי מוצש.