בישיבות תיכונית רבות, מובן מאליו שכולם הולכים לישיבת הסדר או לישיבה גבוהה בסוף השמינית, או מינימום למכינה של כלים. אין שאלה בכלל. בד"כ ההכוונה היא לסוג מסוים של ישיבות, ובד"כ מי שבוחר לעזוב את העדר, מתויג כסוג ב'. כשכבר מגיעים לישיבה, גם בה יש היררכיות. אלו ששפר עליהם גורלם, הם בעלי יכולות לימודיות גבוהות, ואף מתחברים ברוחם ללימוד תורה ולרוח הישיבה. אלו שלא, מעבירים את הזמן, לומדים פה ושם. האמיצים מתגייסים, או עוברים למסגרת אחרת, על הגרוע מכך לא אדבר כאן. אסתייג ואומר, שרבים מאלו שלא שפר עליהם גורלם בישיבה, מתייחסים לתקופתם בה באופן חיובי, ככזאת שעיצבה את אישיותם; עם זאת, הם לא ידווחו על ניצול זמן ושביעות רצון מיטבית. יש ישיבות בהן שהנורמות הלימודיות לא מחמירות מאוד, והכל די זורם. גם שם ייתכן שאנשים יצאו מרוצים, גם אם בתחושת ריקנות. כל אלו הן עובדות יבשות.
הנושאים החמים המעסיקים את הציבור הסרוג בשבועות האחרונים הם מאבקי הכוחות החרד"ליים והלא-חרד"ליים על החלטות הבית היהודי, המאבק על הרבנות הראשית ובעיית השוויון בנטל שכרוכה בשירות ההסדר. ובכן, הכול קשור. אנתח פה בקצרה את דרכה של ישיבת הגוש (הר עציון), אל מול דרכה של "הר המור" ואסביר מהי בעיניי הבעיה, שהיא הצד השווה ביניהן: הטוטאליות. כמובן שהעסק מורכב הרבה יותר, ויש זרמים ותתי זרמים שלא יקבלו פה ייצוג (נגיד, מרכז מחד ונאמני תורה ועבודה מאידך). בכל זאת, אשתדל לגעת בנקודה.
טוטאליות היא מוחלטות. יש אידיאולוגיה, יש דרך לממשה, ואסור לסטות ימינה ושמאלה. טוטאליות מצויה בכל באידיאולוגיה מהפכנית הטוענת לאמת, שכן על מנת לייצר להט ואדיקות, חשוב שהדרך תהיה מזוקקת מגורמים ואידיאולוגיות זרות אשר עשויות להפריע למימושה.
הרב טאו, מתווה דרך ישיבת הר המור ובנותיה, הוא חסיד גדול של טוטאליות. בספרו החשוב "נשמה לעם עליה", הרב מדבר מתוך כאב ההתנתקות על מלחמת התרבות עם הפלורליזם והתרבות החילונית ככלל, על אובדן הערכים, על כך שרעיון סגולת ישראל כמעט שאבד. וזוהי התמצית, מלחמה. אין הכוונה להבדלות וזריקת אבנים חס ושלום, אלא הפוך - להשפעה מבפנים בדרכי נעם אך בעוצמה, נוסח "פנים אל פנים", מתוך שאיפה להיטמע בכל מוסדות המדינה החשובים ולהשפיע מבפנים על ערכי המדינה. לבצע מהפיכה אמונית. המלחמה היא בכך שלא מקבלים שום דבר מהחוץ. אין בערכים החילוניים שום ערך, צריך לדחות אותם בצורה מוחלטת. הם מקור הרשע. תרבות המערב, דמוקרטיה, כסף, פלורליזם, הוליווד והאקדמיה הם הבל הבלים, מקסימום כלים, אך לא מטרה בפני עצמה. אז מה עושים? מתחזקים בתורת ארץ ישראל, מבינים את משימת הדור, נהיים הכי מצוינים שאפשר בצבא ובשאר מוקדי ההשפעה, ונלחמים על התרבות.
מה לטוטאליות ולגוש, תשאלו. קצת לא צפוי, אבל ברור מאליו למי שמכיר מבפנים. דרכה האמתית של הגוש דורשת עמל רב. לימוד תורה מתוך עומק מחשבתי, תוך שימוש בכלי ניתוח מתקדמים הם דגלה של הישיבה. יחד עם זאת, יש פתיחות לערכים שאינם נובעים מבית המדרש, יחד עם הרצון להשפיע. יש דרישה לאחריות מרובה בקליטת הערכים ובתרגומם כך שלא יסתרו את דרך התורה. עם זאת יש פתיחות, קיים משקל רב גם לערכים חילוניים, הנובעים מחוץ לעולם בית המדרש. הטוטאליות היא הדרישה להיות מצוינים בתורה, יחד עם פתיחות לקבל מהחוץ, כאשר סומכים על האחריות האישית של התלמיד בצליחת דרך החתחתים של עולם החול, תוך הסתמכות על כך שאישיותו התורנית תעמוד בכך.
הישיבות הכבירות הללו מעמידות חזון אליטיסטי, שרק מעטים מסוגלים לממשו. גישתם היא גישה של סיירות, ובצדק, יש מעטים שמסוגלים לדרישותיהם. הבעיה היא שגישת ה"מטרה מקדשת את האמצעים" חוגגת, בין אם מתוך אידיאולוגיה, ובין אם מתוך צורך תקציבי. הישיבות התיכוניות כולן דוחפות את תלמידיהן לישיבות, כמעט ללא אבחנה בין תלמיד לתלמיד. הישיבות עצמן, וכאן אני מכליל בצורה גסה, מתייחסות לתלמידים כך: יש ישיבות שמקבלות כל תלמיד, ללא קשר לרמתו, מתוך האמונה כי לימוד תורה הוא חשוב, ומשהו הוא יקבל מזה. הן גם צריכות כסף כמובן. יש ישיבות אשר מסננות מעט יותר, אך גם בהן קיימת בעיה, שכן מתקיימת דיכוטומיה בין תלמידים שלומדים לאלו שלא. האלו שלא, סובלים או נעשים אפאתיים, נגרם להם עוול עצום. החזון הטוטאלי גובה מהם מחיר, בין אם זה הר המור, ובין אם זה הגוש. אבל סך הכול יש התקדמות בתורה, נלחמים בערכי המערב, ומטפחים את האליטה. אז בסדר. זהו שורש הבעיה בעולם התורה כיום, ההשלמה עם המציאות הבעייתית: חוסר אבחנה בין יכולות התלמידים וקבלתם למסגרות בלתי מתאימות, ואף נפילתם של רבים, חסרי יכולת נפשית ולימודית, במערכה על האליטיזם התורני. תיקון אמתי ידרוש שידוד מערכות בקרב הישיבות, לא חודש נוסף של שירות צבאי.
חזונה של הר המור מציב בעיה נוספת. סוף האמת להתגלות, אוזן חילונית לא תסבול את דרכה של הר המור כאשר תבין אותה לאשורה, והחברה הכללית תקיא אותה מתוכה. עזבו, ימים יגידו. עם זאת, כבר היום אנו נדרשים לשאלת המעורבות הרבנית (בדגש על זרם הר המור) בבחירות לרבנות הראשית ובהחלטות מפלגת הבית היהודי. ח"כ שטבון דיבר בכנס לא מזמן, ואמר כי הדמוקרטיה היא לא ערך, היא כלי. ציונות היא ערך. על הטענה הזו אפשר להתווכח, אבל מה שחשוב להכיר הוא שהעמדה הזו לקוחה כמעט מילה במילה מדרשותיו של הרב טאו. המאבק המכוער על הרבנות הראשית גם הוא מוכיח לעין כל את דריסת הרגל של ישיבת הר המור.
הבעייתיות ברורה. גישה אליטיסטית וצרה המנהלת מול החילונים מלחמה (גם אם באסטרטגיית "אחד בפה ואחד בלב"), הרואה במידה רבה את אזרחי המדינה כסוג ב' בשל חטאי צפייתם ב"אח הגדול", אין סופה להתקיים, ואף גרוע מכך. זו תהיה בכייה לדורות, קטסטרופה ביחסי הציבור הדתי לאומי עם הציבור. דרכה של הר המור, דרך המלחמה, היא אולי ליחידים. בוודאי שלא דרך ציבורית במדינת ישראל המודרנית. לכולנו חורים צדדים רבים של "תרבות המערב", גם לחילונים. צריך לשפר את השיח הערכי במדינה, אין ספק. אך האם הדבר צריך להיעשות מתוך שלילה מוחלטת של הערכים החילוניים? האם המסקנה היא מלחמה?