תרבחו ותסעדו - תרבחו מלשון רווח-רווחה, וכך ניתן להעניק סעד- עזרה לזולת.
למימונה כמה מקורות וכמה משמעויות. ליתר דיוק, זה חג שבאופן טבעי עבר תמורות במשמעויותיו. כנראה שהשורשים העתיקים ביותר הם על שם שדה או אלה שנקראת "מימונה", היא בת הזוג של "מימון", שפירושו מזל. ד"ר יגאל בן נון חקר את מקורות המימונה ומספר שבמאה ה- 16, חוקרים מוצאים את השם מימון ומימונה בפולין ובתימן, כלומר זהו ארכיטיפ שחוצה תרבויות ומדינות ואומר שיש מזיקים מסוגים שונים שצריך להזהר מהם ולפייס אותם. היום כבר לא נשאר זכר למשמעויות האלה שהתקיימו במשך אלפי שנים. מעניין שביום למחרת, יום המימונה, יהודי מרוקו היו הולכים לים או למקווה מים להשליך את החטאים ואת המזיקים - מה שמזכיר את המנהג האשכנזי - התשליך.
עם השנים המשמעויות הפגאניות נעלמו ותפסו את מוקמן באופן טבעי משמעויות חדשות - חג האביב, תחילתה של השנה, מעין טקס מעבר או טקס פרידה (בדומה למלווה מלכה) בין פסח לימות החול באיסרו חג. בערב החג השולחן ערוך בסמלים של שפע ומזל. זהו לא שולחן אוכל במובן של סעודה, לא אוכלים בו בשר, אלא מוצרי חלב שהם סמל לשפע ופריון ומזל.
סבתי סיפרה לנו שבמרוקו בערב החג המוסלמים היו מביאים איתם ליהודים את הקמח והחלב ושיבולים ירוקים, בעצם חוגגים איחוד לאחר החג. כלומר- הגויים, להם מכרנו את החמץ, מביאים לנו קמח חדש משלהם, והם אורחי החג - כולנו מסובים יחד יהודים ומוסלמים. חוגגים אחווה, קרבה ושכנות טובה.
הפייטן הגדול רבי דוד בוזגלו בשירו על המימונה כותב-
שמה עברים וערבים, יחדו כלם מסובים.
ואת ליבם מטיבים. עם כלי שיר ונגינה.
וגבר עם אדרעיא. ורטרת מר ולבונה.
ולא נכר העברי. לפני אחיו ההגרי.
עם עירוני או כפרי. רוח כלם נכונה.
הרוח הנכונה היא זו שמתקיימת בין העמים. ד"ר עמוס נוי כותב שהערבים היו מברכים את היהודים בברכת "סנת אל חדרה" כלומר, שנה ירוקה, פוריה.
המשמעות הזו של אחווה בין העמים הושכחה והושתקה משום שהנרטיב המרכזי שמונחל לנו במדינה הוא זה האירופאי של רדיפות ושמד, וההיסטוריה של יהודי ארצות האיסלם מספרת סיפור אחר, מורכב יותר וכולל יחסים שבחלקם הגדול היו יחסי חברות וקרבה.
ד"ר מאיר בוזגלו פרסם מאמר בערב חג הפסח בו הוא קורא לעיצוב מחדש של תכני המימונה, שזה בעצם מה שהמציאות כיום מבקשת. זהו יום שראוי שישתלב עם חזון הרמב"ם (אגב, קיימת גם הסברה ששם החג על שם מימון- אביו של הרמב"ם שהעניק לנו את בנו) ושהחג יקבל משמעות חדשה, ישראלית, כאשר הערך המרכזי של החג הוא האירוח. רעיון האירוח במובן הרחב שכולל: נתינה וכבוד לאדם באשר הוא. כאשר המשמעות החברתית היא המאבק לכך שלכל אדם יש זכות לקורת גג, שזו בעצם המלחמה על הדיור ציבורי, ולכל אדם יש זכות לארח את חבריו בביתו.
ובהקשר החברתי, שלמה וזאנה, בימאי תאטרון שגדל בשכונת הקטמונים, מספר על ערב המימונה שהתקיים בשכונת הקטמונים בשנת 1986 ונחגג כאקט פוליטי, שהציג את השלטון בפומבי באופן בעייתי. צעירי השכונה, שהיו ממקימי תנועת האוהלים והובילו את האירוע, ידעו שבעצם ישנו פער בלתי נסבל בין אופי החג, כפי שעוצב על ידי התקשורת והופיע במרחב הציבורי ושרת את ההגמוניה ואת הפוליטיקאים, לבין העוצמה הרוחנית שלו ושורשיו התרבותיים. כדי לעקר מהחג את הרידוד הסטראוטיפי שהיה חלק מהדיכוי המתמשך של התרבות המזרחית, הפעילים החליטו להפוך רכיבים מסוימים ממאפייני החג לבלתי מובנים. למשל-לשלב ג'לבייה עם סרבלים לבנים צבעוניים, תרבוש עם כובע מצחיה, שולחנות פתוחים לקהל הרחב מחוץ לבית ולאורך הרחוב - כל מיני מופעים לא מובנים, מנכרים, על מנת לעשותם מובנים יותר בהמשך.
שמעון פרס שאל את אחד הפעילים: "מדוע אתה לובש סרבל צבעוני?" והפעיל ענה לו "כדי שלא תראה אותי שחור". בצורה הזו, הופקע מבטו של ההגמון ויחסי הכוח יכלו להתערער בדו שיח זה, כאשר האמירה המרכזית היתה שהכנסת אורחים ואהבת אמת אינן מתיישבות עם דיכוי ואי צדק.
גם כיום, חשוב שניצוק לחג המימונה משמעויות רלוונטיות שחלקן הגדול היה תקף במרוקו. לצורך זה, חשוב שהנרטיב הבא לידי ביטוי בחומר הלימוד בבתי הספר יכלול את ההיסטוריה והתרבות של יהודי ארצות האיסלאם ומרוקו בפרט. וחשוב שהשיח הציבורי והתקשורתי וכן המדיניות החברתית יכללו ערכים של נתינה וכבוד לכל אדם באשר הוא.