קמפיין הלא מתנצל של בנט טומן בתוכו מסרים עמוקים רבים יותר.
ההתנצלות וההתכופפות היתה מנת חלקם של הציונות הדתית עשורים רבים. מאז נפילתה של המפד"ל הישנה, הפכה המפלגה לשק חבטות המנסה בכוחותיו הדלים לדאוג לאינטרסים הפנים ציבוריים, כמו התקציבים לישיבות ולאולפנות. דאגות אלו לוו בד"כ בהתחננויות אצל הפריץ התורן (לעיתים החרדי, לעיתים השמאלני ולעיתים אחד שסתם אין עניינו בציונות הדתית) בוועדת הכספים. לא סתם הדרישה הראשונה לכניסה לקואליציה היתה ועדת הכספים. הבושה והכאב היו גדולים, גדולים מדי.
ואולם, בשנים האחרונות חל מפנה. הציונות הדתית אשר הפכה לחוד החנית של המדינה ותפסה תפקידי מפתח בכל שדרות הפיקוד הישראליות החליטה לעשות מעשה. אין סיבה שלא יתהווה כוח אלקטוראלי מכובד המסוגל גם לדאוג ל"שטעטאל" הפנימי וגם לקבל אחריות לאומית על כלל המדינה. מבחינה זו, ההצלחה בבחירות הקודמות היתה כבירה. לא מעט מזה נזקף לזכותו של אחד, עליו שמענו רבות השבוע, אורי אורבך ז"ל.
ואולם, נדמה כי בבחירות אלו ישנו איום מוחשי מתמיד. מצד אחד ה"אחות הגדולה"- הליכוד. ומן הצד השני איום חמור לא פחות ממפלגה שכביכול כלל אינה מאיימת ורק מאחדת- "יחד". בעוד שכלפי האחות הגדולה מתנהלת מלחמה ע"מ "להחזיר קולות הביתה", יחד מאיימת לחתוך בבשר החי של הציונות הדתית.
הדבר גורם לכמה בעיות מהותיות ועקרוניות:
במשך שנים רבות הציונות הדתית סבלה מיחס מזלזל בעולם הרבני. הזלזול הזה קיים היום (ואנו עדים לו מדי פעם בפעם) אולם דומה שהצד הדומם, השקט והרך שתמיד הנהן ראשו בעליבות ונתן גם את הלחי השניה למד להחזיר מלחמה. דוגמא מעניינת לכך היא הרב אלי בן דהאן. בשקט ובהתנהלות שלא היתה מביישת מבצעי מוסד, החל (ולוואי שימשיך בקדנציה הנוכחית) סגן שר הדתות להחזיר עטרה ליושנה. רבנים ציונים דתיים-לכתחילה. נסיון להפריט את מערך הבחינות לרבנות ולדיינות (שמי שמכיר יודע באיזה סיוט מדובר) והוספת אור בעולם שיש בו לא מעט אור, אך לצערנו הרב גם סיאוב מערכות. הדבר המרשים מכל היתה עמידתו באולפני הטלויזיה כאשר נשאל על ההתנגדות בקרב החכ"ים החרדיים וענה בלי שום התלבטות: "אותי לא ילמדו מה זו אהבת תורה. אני למדתי תורה יותר מכל אלו ביחד". בלי התכופפות ועם הבנה שמותר ואפשר וזכותנו המלאה לקיים עולם תורני שונה ונכון יותר מהעולם החרדי.
הדבר השני הוא האיחוד עם תקומה. האיחוד בסופו של דבר כמעט ולא מועיל. עם כל הכבוד והערכה לאורי אריאל, אין מנהיגות בתקומה ואין שליטה אמיתית על התנועה. תקומה היא כמו תמנון בלי ראש. מצביעים פוטנציאליים הדוגלים בעמדות שלא תמיד נמצאות במיינסטרים של הבית היהודי.
נוצר מצב אבסורדי בו מחד גיסא אנו זוכים ללא מעט מועמדי תקומה בבית היהודי ולמתפקדים רבים המזוהים עם תקומה אשר השפיעו על זהות הרשימה. ומאידך גיסא למעט מצביעים מקרב מצביעי תקומה כיוון שלמרות שנציגיהם ממוקמים ברשימה אין זה ביתם. הבית היהודי לא עונה על צרכיהם. לכך יש את 'יחד'.
אם זהו המצב, על תקומה על כלל מצביעיה, משפיעיה ועסקניה לעשות חשבון נפש. כיצד ניתן להצביע בפריימריז במפלגה אחת אך להתנגד אליה בבחירות ?! האם אין זו גניבת דעת? האם זה מותר בשל "פיקוח נפש והצלת עם ישראל"?
בבחירות הקודמות למצביעים הללו לא היתה ברירה אלא להצביע לבית היהודי. אך כעת יש להם מפלגה משלהם. מה ההבדל בין תקומה ליחד? אותה הגברת בשינוי אדרת.
מפלגת יחד מסוכנת לציונות הדתית כיוון שהיא מחזירה אותנו שנים רבות אחורה. חזרה למנטליות של התבטלות, כניעה וויתור. של השארת העולם התורני כפי שהוא כיום. של עובדה מוגמרת שלנצח העולם התורני של הציונות הדתית יהיה סוג ב'. כלפי חוץ הכל ב"יחד". אבל בסופו של יום, ל"יחד" יש מנהיג אחד. אלי ישי מעולם לא הציג את עצמו כציוני דתי ולא התבטא ככזה.
לפיכך מוטב תעשה יחד אם תפנה לקהל שלשמו הוקמה לכתחילה. מוטב יעשו אלי ישי וחבריו וייקחו קולות ממגזרם ואל יפנו לשדות אחרים. ואם פונים לשדות אחרים, יהיו הוגנים מספיק לקחת את כל המשתמע מכך.