רצח, באופן אובייקטיבי, הוא דבר אסור. חשוב לציין זאת, בייחוד כאשר נכנסים לדיון בעיסוק במעשים כה רגישים של אדם, בייחוד אם האדם הזה למד מאדם אחר שנוי במחלוקת. אך לצד המעשים של ברוך גולדשטיין, חשוב לראות את היחס אליו, ואיך הפכו את גולדשטיין לחזות הכל. לפני 20 שנה ירה גולדשטיין ב-29 ערבים למוות, ופצע 125, באולם יצחק שבמערת המכפלה. בימים אלו, השמאל מציין זאת כאות להסתה נגד היישוב היהודי בחברון. ארגון שוברים שתיקה עובר בקברו של גולדשטיין בכל סיור שלו בקרית ארבע-חברון.
אבל השמאל, כהרגלו, מתעלם מהרקע. כמו שהנשיא פרס אמר פעם, "ההיסטוריה לא חשובה", אין רקע כלשהו למעשה. יש רק את המעשה עצמו. אם נביט בהקשר הכללי של התקופה שבה פעל גולדשטיין, אז נראה באיזה עולם גולדשטיין חי: "מאז תחילת ההתקוממות(האינתיפאדה השנייה) ועד הטבח קרו ביהודה ושומרון 154,754 מקרים של יידוי אבנים, נזרקו 5,655 בקבוקי תבערה, אירעו 2,979 מעשי תקיפה ודקירה, 821 מקרי ירי, נזרקו 256 רימוני יד, נהרגו 64 ישראלים ונפצעו 3,866. כמו כן, נרצחו 373 ערבים בידי ערבים. מכוניתו של יאיר ליאור, תושב בית חגי, נרגמה בחברון בשנת 1993 לא פחות מ-47 פעמים" (דו"ח ועדת שמגר לטבח מערת המכפלה, עמוד 167)".
למה הם מעדיפים להתעלם מהרקע הזה אז, למה הם מתעלמים ממנו כיום? למה כשמדובר בערבי, נסיבות חייו שהובילו אותו לטרור, כפי שאמר פעם אהוד ברק, "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני ההתנגדות". אך כשמדובר ביהודי, הם יבחרו באופן סלקטיבי איזה רקע לזכור ואיזה לא, באופן צפוי, מה שיזכרו ליהודי הוא מה שלא יזכרו לערבי. ליהודי יזכרו את החינוך לשנאת זרים, לערבים ישכחו את ההסתה המתמשכת נגד יהודים. ליהודי ישכחו את הטרור שסובב אותו, לערבי יזכרו את הכיבוש כגורם כזרז להתדרדרות לטרור.
קוראים לו שלום אברושמי, קוראים לו ברוך גולדשטיין, קוראים לו יגאל עמיר, קוראים לו ג'ק טייטל. הוא משיחי, הוא כורת עצי זית, הוא מרסס תג מחיר, הוא שורף מסגדים. הוא לא עשב שוטה, הם יתעקשו, הוא גידול בשיח פראי. הוא מגיע אחת לכמה שנים, העשב הזה, והוא הופך לכלי ניגוח. בעט בדתי הפנאט, פגע במתנחל, כל האמצעים כשרים. המטרה היא תמיד תיקון עוול היסטורי: "רבין טעה כשלא פינה את היישוב היהודי בחברון מיד אחרי הפיגוע"(זהבה גלאון, בסיור של שוברים שתיקה בחברון).
בשם המטרה הזאת יכפישו את כל המתנחלים. לא משנה אם בכל יום(גם היום) ערבים מיידים אבנים, משליכים בקבוקי תבערה, שורפים צמיגים, דוקרים יהודים, משגרים טילים ומה לא. אף אחד בשמאל לא חושב לפנות אותם, אלא מבקש לפצות אותם על הנזק. כשמדובר במתנחל, הפתרון תמיד יהיה נסיגה, פינוי, עקירה מהשורש.
איך מתמודדים עם זה? בשתי דרכים, הראשונה היא לקחת לשמאל את צעצוע ההכפשה. היישוב היהודי בחברון הצליח למנוע סיור אחד של שוברים שתיקה ביום שישי האחרון(הוא נדחה ליום שישי הזה). שנית, מתנערים מאותם פורעי חוק שגדלים אצלנו, עשבים שוטים או לא. שלישית, דוחים את ההכללה הגסה ותוקפים בחזרה. קחו התנהגות של איש שמאל קיצוני אחד, ותכלילו אותו על כל מחנה השלום. הכללה גסה, לא משקפת, לא עומדת בשום מדד לוגי של טיעונים? נכון, אבל זה מה שהשמאל עושה לנו.
***
ויש לומר כאן את האמת, על אף הצביעות של השמאל, על אף מקרי ה'שמפניה' החוזרים ונשנים, אנחנו בבעיה. כי גדלים אצלנו עשבים שוטים. איכשהו תמיד יש מי שיהיה מוכן ללחוץ על ההדק, לרסס את הגרפיטי, לשרוף ולכרות עצי זית ומכולם יש להתנער - ולו בשביל הרמה התועלתנית הפשוטה שהיא תדמית מפעל ההתיישבות.
כותב המאמר הוא בעל בלוג 'קצת על הרבה' וכתב בעיתון 'שביעי'