בנות, אתן יכולות להיות יותר מקומונריות

כשהיינו ילדות היינו נורא רגילות לזה: למדנו בבתי ספר של בנות, רובן המוחץ של המורות היו, ובכן, מורות, אם כי היה גם מספר מועט של רבנים. ובראש, כמעט תמיד - עמד ראש אולפנא מזן גבר.

התופעה הזו המשיכה כמעט בכל מסגרת בה עברנו בהמשך הדרך, בשירות, במדרשה, בלימודים האקדמיים. לא משנה אם המסגרת מכילה רוב של נשים, כמעט תמיד בראשה יעמוד גבר. זה קורה גם במקומות העבודה, ואפילו באיגודי העובדים: ארגוני המורים למשל, שמעסיקים מספר רב מאוד של מועסקות דווקא, מחזיקים בראש הפרמידה ראשי איגודים מזן גבר.

אבל באופן מפתיע, זו לא קנוניה. אין חבורת גברים שהתקבצה בחדר והחליטה בוקר בהיר אחד שהנשים לא יעמדו בראש. כמו כל דבר בחיים, מקרה הוליד מקרה, הרגל הוליד הרגל. כשהגברים עמדו בראש הפרמידות וחיפשו אנשים שיעבדו תחתם בעמדות בכירות, או שחיפשו עובדים לתפקידים מקבילים להם, הם דפדפו בספרי הטלפונים שלהם עד שמצאו כמה שמות רלוונטיים. באופן לא מפתיע - רוב השמות בספרי הטלפונים של גברים הם של גברים, בדיוק כמו שרוב השמות בספרי הטלפונים של נשים הם של נשים. וכך, בתהליך חברתי-תרבותי טבעי, התמלאו תפקידי הניהול הבכיר במנהלים בכירים, ואילו הנשים בעלות הכישורים להנהלה בכירה, נשארו, ובכן, מזכירות בכירות.

השיוכים התרבותיים עשו את שלהם, ובמשך שנים התרגלנו לחשוב שנשים "שומטות את העט" בשעה 15:00 והן חסרות יכולת לעבוד בשעות אחרות, למדנו לקדש את מספר שעות העבודה במקום את התפוקה ואת היכולות, ולמדנו שעבודות "אמיתיות" הן רק של גברים, אלה שמסוגלים לעבוד 24/7, ובמגזרנו - 24/6.

אך המהפכה הטכנולוגית ועימה הרשתות החברתיות עזרו להאיץ את השינוי המתבקש: העבודה כבר לא נעשית רק במשרד אלא בזמינות סלולרית חסרת גבולות, הווטסאפ הרחיב את גבולות היכולת, הזמן והמרחק, הפייסבוק הפיץ את השמועה ועזר לצאת מביצת האימהות הטובענית, הנשים כבר לא כל היום בבית עסוקות בכביסה, הכנת אוכל, הלבשת ואיסוף ילדים, וגם הגברים כבר לא מוכנים להפסיד את המשפחה, וגם הם מחפשים קצת פנאי שאינו עבודה.

כל השינויים הללו יצרו פערים בעולם התרבותי תעסוקתי. מצד אחד - אנחנו נורא רגילים שהנשים הן אלה שאוספות את הילדים ב 16:00 אם לא מוקדם מזה, מצד שני - ברור שהן יכולות לנהל ולשמש בתפקידים בכירים. מצד אחד - ברור שהתפקידים הבכירים דורשים עבודה מסביב לשעון, מצד שני - אולי התפקידים הבכירים הם מסביב לשעון דווקא בגלל שמי שמשמש בהם הם גברים שלא היו "צריכים" לחזור הביתה ב-16:00 בריצה חסרת נשימה לעבר גדרות הגן בטרם ייסגרו.

עבודות "אמיתיות" הן רק של גברים?(צילום: shutterstock)

היום אנחנו בדור ביניים. מצד אחד ברור לבנות שלנו שהן יכולות להגיע רחוק מאוד, ומצד שני, אין להן מספיק דמויות לחיקוי. עדיין יש מיעוט של מנהלות בתי ספר או של נשים בכירות שמהוות דוגמא. הבנות שלנו עדיין שואפות להתחתן עם ראש האולפנא שלהן ורק לעיתים רחוקות חושבות שיום אחד הן אלה שיוכלו להחליף את המנהל הבכיר שתחתיו הן עובדות. הדמויות לחיקוי, המודלים שהבנות שלנו רואות, הם של גברים, ולכן הן לא "יודעות" לשאוף להיות שם בעצמן.

הדרך לשם ארוכה. הנשים צריכות לעבור מחסומים רבים, והגברים צריכים לעבור מחסומים לא פחות גבוהים.

לנו הנשים יש תפקיד כפול: מצד אחד אנחנו צריכות לעורר את הגברים לפקוח עיניים, לחבוש את המשקפיים הנשיות ולחפש אותנו כדמויות אפשריות בפאנל תקשורתי, כדוברות בכנסים, כמרצות, כדמויות מקצועיות משמעותיות. מצד שני, אנחנו צריכות להיות שם כשהם מחפשים אותנו, להגיע למרות הקושי - התרבותי, הטכני והנפשי ולהתייצב שם, גם במקומות הבודדים, גם כשאנחנו נשים מעטות בתוך עולם גברי, גם כשהקושי הטכני הוא גבוה, וגם כשהמחירים סוחטים. כשיהיו נשים רבות בעמדות בכירות, גם הדרך בה אנחנו תופסים את הניהול תשתנה. התפקיד שלנו הוא לא רק לשחק בכללי המשחק הגבריים של העולם הזה, אלא להביא את הנשיות לתוכו ובעזרתה נוכל ליצור כאן עולם אחר, נכון יותר, מאוזן יותר, צודק יותר.