היום בבוקר התעוררתי, ומצאתי בסלון ביתי שני אנשים זרים. השנים פרקו את מטלטליהם מתוך ארגזים גדולים, ונערכו למגורים במקום.
"סליחה", אמרתי להם, "מי אתם ומה אתם עושים כאן?".
"מהיום אנחנו גרים כאן", השיב אחד מהם במבטא רוסי כבד.
נאלצתי למחות: "עד כמה שאני יודע ומאמין, הבית הזה שייך לי ולבני משפחתי".
"בדיוק, מצוין, אף אנו שותפים מלאים לתפישת עולמך", אמר הזר, "בדיוק בגלל זה אנחנו כאן, אנחנו שותפיך המלאים לכל דבר, ובמיוחד לתפישה שהבית הזה שייך לבני משפחתך".
"אם כך", שאלתי "מה אתם עושים כאן?".
"בלבנו אנחנו חלק ממשפחתך לכל דבר, אנחנו מרגישים וחשים את עצמנו כבני משפחתך", אמר הזר השני. "יתרה מכך. אנחנו הבנים הכי נאמנים למשפחתך. אנחנו מוכנים אפילו לשאת בנטל למען המשפחה, שלא כמו חלק מבניך, שאינם נושאים בנטל הבית, ובכל פעם שערימת הכלים בכיור הולכת ומתגבהת, הם בדיוק נזכרים שיש להם שיעור דף יומי".
"סליחה, ידידי המכובדים" אמרתי, "אני לא ממש זוכר שהולדתי אתכם אי פעם".
"אולי כבר תפסיק עם תפישות העולם הפרימיטיביות והמיושנות האלה", אמר הזר הראשון, "מה זה משנה אם הולדת אותנו או לא, אנחנו מרגישים חלק ממשפחתך לכל דבר ועניין".
כאן כבר פקעה סבלנותי, פניתי לזר החצוף ואמרתי לו: "אתה באמת מצפה שאני אקבל אותך אם אתה אומר שהתפישות שלי פרימיטיביות ומיושנות?"
"למה לא?" תמה הזר. "גם הבנים שלך חושבים שהתפישות שלך פרימיטיביות ומיושנות, מבחינה זאת אני מתערה היטב במשפחה. אני מתנהג בדיוק כמו אחד מבניך. למה אותם אתה מוכן לקבל גם אם הם שמים עליך פס, ואותי לא? למה אני צריך להיות יותר צדיק מהם?".
"ובכלל", ביקש להזכיר שוב הזר השני, "אני מוכן למסור את נפשי בעד האידאל שלפיו הבית יהיה שייך רק לבני המשפחה ולא לזרים. לא כמו חלק מהבנים כאן שאינם נושאים כלל בנטל".
"אני לא זוכר שאי פעם קיבלתי אתכם למשפחה", אמרתי.
"אין לך ברירה", אמר הזר הראשון. "אם לא תקבל אותנו, בעוד כמה דורות אנחנו כבר נהיה חלק אינטגרלי מהבית שלך, אנחנו נתערה בבניך, אתה חייב לקדם כמה שיותר מהר את חוק הגיור, אחרת יהיו כאן נישואי תערובת. אתה חייב להבין שזו המציאות".
"לא הבנתי את ההגיון שלכם", נאלצתי להודות בפניהם. "אתם מראים לי כמה המציאות קשה, ואז אומרים לי שבמקום לשנות את המציאות, אני צריך לתת למציאות חותמת כשרות ולומר שזה האידאל?".
"למה לא?" הם השיבו. "ככה אתה עושה בכל תחום. כשהבנים שלך מגיעים להישגים נמוכים בבגרות מה אתה עושה? מלמד אותם יותר? דורש מהם יותר? לא. אתה מגדיר את הרמה הנדרשת בבגרות לפי הרמה הנוכחית של הבנים, ומסמן וי גדול: העליתי את אחוזי הזכאים לבגרות".
אז מה עושים
המצב באמת לא פשוט. צודקים האומרים שאם לא נעשה דבר, בעוד כמה דורות יהיו כאן נישואי תערובת למכביר.
אז מה נעשה? נגייר את כולם? הרי גם אם נלך לרבנים המקלים ביותר, נוכל לפתור לכל היותר 5% מהבעיה. רוב מוחלט של הציבור המדובר לא מוכנים לקבל על עצמם מצוות גם ברמה מקלה מאד, ובכלל לא מעונייינים להתגיייר בשום צורה. אז על מה כל הדיון?
אז קודם כל בואו נגדיר מה לא עושים. כדאי שנפסיק לקבל בהכנעה את הקלישאה האבסורדית האומרת שאם הם מרגישים חלק מהחברה הישראלית ומוכנים להתגייס לצה"ל - הם הפכו להיות חלק מהחברה הישראלית ואפילו חלק מהציונות. יש כאן אוקסימורון. ערכו של צה"ל ושל הציונות הוא בכך שצה"ל והציונות מחזקים את האידאל הציוני הגורס שבני ציון צריכים לשוב לציון. האידאל המאמין בארץ ישראל לעם ישראל. אם ארץ ישראל ניתנת לכל מיני עמים - מה עשינו?
כדאי גם שנבין שאם נקח את כל הגויים ופשוט נגיד שהם יהודים - לא פתרנו שום בעיה.
ומה בכל זאת
המציאות קשה. זה נכון. אבל הפתרון לפיו לוקחים את המציאות הרעה, קוראים לה בשמות יפים ואומרים שזה האידאל - אינו פתרון.
מה אפשר לעשות? יש אפשרות פשוטה, שמשום מה כל העוסקים בעניין מדברים עליה כעל אסון. אך כאשר בוחנים אותה - לא ברור מה רע בה.
אבותינו חיו עם ספרי יוחסין. לכולם היו ספרי יוחסין. הם לא ראו בזה פתרון רע. להפך, הם התגאו בכך. כל אחד מהם התגאה בייחוס שלו ובמשפחתו. אחת המעלות שהזכירו חכמים בעם ישראל היא בכך שאדם אינו נושא אשה עד שהוא בודק את ייחוסה המשפחתי.
רשימת יוחסין עצמאית, היא הפתרון הנדרש היום. והיום יהיה הדבר קל מתמיד. הכל ממוחשב. לא צריך לסמוך על רישום ממשלתי. צריך לפתוח כבר היום רישום עצמאי למשפחות. וכל הבא להתחתן יוכל לבדוק היטב האם כלתו יהודיה כשרה היא, ועל פי אלו שיטות הלכתיות.
למה זה כ"כ מפחיד?
ועוד נקודה: הם מרגישים שייכים לכאן, אבל הם לא. הם זרים. אם נגיד להם במשך שנים רבות שהם זרים - בסוף הם בעצמם יבינו זאת, ועם הזמן הם יעזבו. זה לא יקרה מחר בבקר, אבל בטווח הרחוק - בהחלט יתכן. בינתים, אף אחד לא אומר להם זאת.