בתחילת השבוע נתבשרנו על החלטתו של שר הביטחון יעלון, לאשר את המלצת הרמטכ''ל בני גנץ - ולהעניק את "אות המערכה" ללוחמים ולכוחות הביטחון שלקחו חלק במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה בקיץ האחרון. אות המערכה הוא כידוע, אות הוקרה צבאי הבא לציין השתתפות במלחמה, במערכה ובקרב והוא האות השמיני שיוענק בצה"ל מאז קום המדינה. לאחר 50 ימי לחימה, 67 הרוגים ועשרות פצועים, "צוק איתן" קיבל את מקומו הראוי בהיסטוריה הצבאית ובתולדות מלחמות ישראל.
הדיווחים על הבחירות המתקרבות ועל סערת והשלגים מחקו את הנושא מסדר היום הציבורי. לכאורה החלטה שכזו היא טקסית וסמלית בלבד ולא אמורה לעורר הדים ודיונים רבים.
אבל אם מנתחים היטב את ההחלטה נראה שהיא מעוררת רגישויות רבות ומורכבות לא פשוטה. במקומותינו, ובוודאי שבתקופת בחירות יהיו שיגידו שזו החלטה פופוליסטית ומיותרת. יהיו בוודאי שיאמרו שאין צורך, חבל על הכסף, ושזהו צעד נוסף ושלילי בחיזוק השיח המיליטריזם הישראלי. ועוד לא דיברנו על זעקת לוחמים שהשתתפו במערכות אחרות ועד היום מחכים לקבל את מנת חלקם בדמות הכרה והוקרה- בקבלת אות המערכה.
דווקא בשל כך יש להודות כי מערכת הביטחון וקברניטיה קיבלו החלטה נכונה הראויה להערכה. בעשור וחצי האחרון חוותה מדינת ישראל ומערכת הביטחון מספר מערכות צבאיות רחבות. לפחות בשלושה מקרים היו בפני מקבלי ההחלטות הדילמות והשאלות בדבר הענקת אות המערכה אך אז לבסוף החליטו אחרת:
הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון- שהתרחשה בין השנים 2000-1985, לא זכתה אפילו לשם משלה, הלוחמים בה לא זכו לאות מלחמה למרות שהיא הייתה אחת המערכות המורכבות, הממושכות בתולדותיה של ישראל. לפני מספר שנים פורסם כי משרד הביטחון שוקל להכיר סופסוף בלחימה בלבנון כ"מערכה" ולהעניק ללוחמים אותות אך הרעיון נגנז לבסוף.
לאחר מכן, במבצע "חומת מגן" ב-2002 בשטחי יהודה ושומרון, צה"ל הצליח להגיע להישג חסר תקדים, שבסופו של המבצע שארך כחודש וחצי הוא הצליח למגר את הטרור כמעט לחלוטין, והרס את רוב התשתית הארגונית של הרשות הפלסטינית ביו"ש. למבצע גויסו כעשרים אלף חיילי מילואים. למרות הפעילות הרחבה- לא הוכרז עליה כ"מלחמה" וגם לא הוענק אות מערכה ללוחמיה.
המבצע הטרי ביותר בהקשר זה הוא מבצע "עופרת יצוקה" שהתרחש ב- 2008 במהלכו הוביל צה"ל מהלך תקיפה צבאי ברצועת עזה במשך כ-3 שבועות בעקבות ירי טילים בלתי פוסק מהרצועה על אזרחים ויישובים במערב הנגב. צה'ל גייס עשרת אלפים אלפי חיילי מילואים וגם במקרה זה החלטה על הענקת אות לא התקבלה.
לצערי, כנראה שיש כאלו שלא מבינם אמיתה הפשוטה. אות המערכה היא לא רק סיכה צבעונית מפלסטיק. הוא לא רק עיטור לשם התפארות או "ווסאח" והוא לא רק סימן להערכה והוקרה -המגיעה והראויה לוחמי מערכות ישראל.
אות המערכה הוא חלק חשוב מהבניית מורשת הקרב עליה גדלים ומתחנכים תלמידים, בני נוער, חיילים ומפקדים. מורשת הקרב היא גורם קריטי בעיצוב ובהעצמת "רוח הלחימה" בראש ובראשונה, אצל החיילים והמפקדים בשדה הקרב.
כבר ידוע ומפורסם כי "רוח הלחימה", היא חשובה ומכרעת במערכה צבאית. לעיתים החלטה גורלית של הסתערות קדימה תוך חירוף נפש, היא נובעת משאלה אחת: האם יש ללוחם את הרוח והאיתנות הדרושה לשם כך?
על מנת לייצר ולשמר את "רוח הלחימה" יש צורך ב"רוח גבית" הכוללת: אמונה בצדקת הדרך ובמשימה; דוגמא אישית; יצירת תחושת שייכות ומחויבות ליחידה ולחברים; הבנת משמעות המשימה, דבקות במשימה וחתירה לניצחון.
שנית, למועמדים לגיוס ולחיילים בתחילת שירותם הצבאי, כשיחזו במפקדיהם עונדי אותות המלחמה בוודאי יידעו להעריך זאת, וראות במפקדיהם מודל לחיקוי, ויתרום לגאוות היחידה שלהם.
לצד זאת, חשוב להזכיר ולהוקיר את החזית האזרחית. כבר מזמן למדנו על בשרנו שכיום העורף הוא חזית והחזית הוא העורף. החוסן והאיתנות של האזרחים בחדרים הממוגנים ובמקלטים קובעים את עתיד המערכה לא פחות ממהלכים טקטיים ואף אסטרטגים בשדה הקרב. לכן חשוב שתמומש האפשרות המופיעה בחוק להעניק "אות המערכה" לארגונים ולגופים אזרחיים שנטלו חלק פעיל וסייעו בהתנדבות במערכה בצד "האזרחי" שבה (אם ניתן כלל להפריד). מאות ואלפי המתנדבים והמתנדבות לימדנו אותנו שיעור חשוב באכפתיות, בסולידריות, באחריות חברתית ובעיקר- באהבת חינם.
נראה שהגיע העת, לאחר 66 שנות עצמאות המדינה, לייסד "עיטור אזרחי" שיוענק לארגוני המתנדבים ולגופים האזרחיים המסייעים בעת עימות צבאי לצד הענקת אות מערכה צבא לחיילים.
הכותב הוא יועץ לסגן שר החינוך אבי וורצמן