את השתלבות המגזר החרדי בצבא ובמעגל העבודה אפשר להחיל השתלבות זו ע"י הסכמים קואליציוניים, החלטות הממשלה וחקיקת הכנסת. זו דרך לגיטימית שהרי במדינה דמוקרטית החוק מחייב את כולם. דרך זו מפתה מכיוון שהיא ברורה, יכולה להיות קצרה, ואם יש לה רוב היא גם דרך קלה. אין זה סוד שיש לדרך זו תמיכה בציבור הרחב ובתקשורת. מאידך, היעילות ואפשרות האכיפה כלל אינם ודאיים.
ברם, אפשר גם בדרך אחרת; לנהל את הדיון בעיקר במישור התרבותי-היהודי-הדתי, גם בבית הכנסת ובבית המדרש. במקום, או במקביל, לתהליך חוקתי-כפייתי חד-צדדי (הלגיטימי מבחינה משפטית) ניתן לקיים תהליך של דיון, הידברות, מו"מ למדני, הסברה, ויכוח וניסיון שכנוע במישור הדתי-הלכתי. לשם כך יש לגייס את כוחות ההשפעה הרוחנית, הלמדנית וההלכתית של כלל רבני הציונות הדתית (אקווה שאפשר בלי מחלוקת מבית). אפשר להעביר את הדיון משאלת 'מיהו ציוני' או 'מיהו אזרח' שצריך לשרת בצה"ל ובשוק העבודה לשאלת 'מיהו יהודי שומר תורה, מצוות והלכה' המקיים מצוות "עלה רש", וחי חיים טבעיים במדינה היהודית, כדברי הפרשנים שצויינו לעיל. אין צורך להיות ציוני כדי לקיים מצוות התלויות בארץ. אפשר לעבור מדיון אזרחי ליהודי, מחקיקה להלכה ומכפיה להידברות.
מהי הדרך הנכונה להנחיל ערך היא להיות 'צודק' או 'חכם'? האם לפעול בשיטה 'הכל או לא כלום'? אלו שאלות רלוונטיות מאד בנדוננו. אני מקווה כי רצונם של המעוניינים בהטלת 'שוויון בנטל' (סיסמה ריקה מתוכן; אין אפשרות ל'מידה שווה'!) איננו להסתפק רק בהצהרות ובסחרירים (=ספינים) לתועלת אלקטוראלית אישית או מפלגתית בלבד. הציבור ישפוט אותם על פי מבחן התוצאה, וככל שלהצהרותיהם לא יהיה כיסוי - הפסדם יהיה גדול עשרת מונים משכרם ש'הרוויחו' כשהצהירו והתחייבו ל'שוויון'. כישלון הביצוע יחזור אליהם כבומרנג כואב.
'זבנג וגמרנו' היא שיטה לא מוצלחת לפתרון בעיות מסובכות בפעולה אחת חזקה, וכנראה לא תועיל. כל שינוי באורח חיים של יחיד הוא קשה, קל וחומר בשינוי דרמטי ומהפכני של ציבור מאמין גדול ומאורגן. שינוי שכזה מחייב תהליך אנושי הדרגתי ומתמשך. הממהר עלול להצטער ו'מוטב מאוחר מאשר לעולם לא'.