בסוף השבוע האחרון בין צביעת הקירות בסניפים להכנת כתובות האש קבלו חניכי בני עקיבא קריאה מהמזכ"ל: "אל תגיעו אל עמונה" והוסיף כי ניתן להביע את האהבה לארץ ישראל בדרכים אחרות. במקביל הועברה הודעה בשם נשות עמונה להצטרף להפרשת חלה לחיזוק הישוב ומשפחותיו והיא נפתחה במילים "יודעות שאת רוצה להיות איתנו ומבינות שאין לחלקכן אפשרות להגיע לכאן"
המאבק על נוכחות הנוער בחזית עמונה נובע משני מקורות: האחד - הצורך בכח עזר צעיר ופנוי, כזה שאינו מחויב לעבודה או ילדים, ויש לו את היכולות הפיזיות ליטול שק שינה בלבד ולהתמודד עם הרוחות הקרות שנושבות בעמונה. והשני - הרצון להעניק לנוער חינוך "דרך הרגליים" על חשיבות ההתיישבות בארץ ישראל. על מנת להשתמש בכוחות בני הנוער הצעירים התוססים, אך גם הנוטים להקצנה בשעת משבר, נולדו צמד המילים "מאבק פסיבי".
המושג "מאבק פסיבי" היה קיים כבר בעמונה של 2006. הוא הגיע פצוע וחבול מפינוי גוש קטיף ובעמונה הוא לבש ארשת מועצמת כאשר הסבלנות הייתה קצרה והכובעים הממותגים של החיילים מהמעגל הראשון הוחלפו במדים הנוקשים של היס"מ.
הבנות שהאמינו ב"מאבק הפסיבי" התיישבו בתוך הבתים, כאשר ההנחיות ברורות. לשבת כל זמן שאת יכולה. כשמוט הברזל ניפץ בלי הבחנה את זכוכיות הבית על הנערות היושבות בו, התנפצה גם הפסיביות של המאבק. לא משנה כמה הן דבקו בהוראות ההפעלה המקוריות, כשאיש יס"מ מושך בשערות של זו שיושבת לידך וכך גורר אותה אל מחוץ לבית, כבר לא ברור אם בחרת להיות חלק ממה שחשבת שמכונה "מאבק פסיבי".
בחוץ כבר אומדים נזקים. זו עם יד שבורה, זו עם חבלה בראש והילדה בת ה-13 שהצטרפה לאחותה, אצלה לכאורה הכל בסדר. אך רק לכאורה, מכיוון שמספר שבועות לאחר מכן הרופא המטפל ינסה להבין מאיזו נקודה התחילו התקפי החרדה. אף אחד לא יחשוב לקשר בין המאבק הזה למאבק החדש והאינסופי שהיא נזרקה אליו. וכל זה אם נניח בצד את הידיים שזחלו מתחת לחולצה ואת ההוא שנבעט מהגג כל הדרך לנזק בלתי הפיך.
אנשי חינוך יקרים, כשאתם בוחרים לקרוא לנוער שאתם אמונים עליו להצטרף למאבק, פסיבי ככל שיהיה, קחו אחריות. אל תישארו בבית להפריש חלה בגלל המחויבויות שלכם. כי בסוף היום יהיה ניתן להצביע על כוחות הפינוי באצבע מאשימה ואולי גם להגיש תביעה מסודרת ולהביא אותם לדין. אבל את הקריעה הפנימית ואת החוויות הקשות שיחוו בני ובנות הנוער לא תוכלו לתבוע מאיש אלא ממי שדרבן אותם לצאת.
אם בחרתם לחנך אותם להצטרף למאבק שכזה, תהיו איתם שם. תחזיקו להם ידיים, תתווכחו ותתרגמו את ההבדל בין השוטר חסר הרגש "נותן השירות" לישות שעומדת מאחוריו ולמדינה שבעתיד נרצה שהם יהיו אזרחים פרודוקטיביים בה.
ואם עיקר המהות היא לחנך אותם לאהבת ארץ ישראל באופן פעיל - הרי שזה הזמן ל "ופרצת", להרחיב את היריעה על המשימות הרבות שיש להתיישבות כיום. ובניהם זירת החקלאות, שבעבר הייתה לבושה שמלת הוד לאומית וכיום היא צבועה בגוון תועלתני כלכלי. להעמיק את המודעות על המטעים והשדות שנזנחים ומתייבשים בגלל הקשיים הכלכליים והסחר שאינו הוגן, ובעקבות כך המצוות התלויות בארץ שלא באות לידי מימוש.
בואו ניתן לנוער להרגיש את הארץ דרך עבודת האדמה, דרך התפילה לגשם ככוח מצמיח, דרך מפגש עם אנשי השטח המרשימים שאוהבים את הארץ הזו ונאבקים עליה מאבק. מאבק אקטיבי.
הכותבת היא מנהלת מדרשת 'תורה ועבודה' מיסודו של הקיבוץ הדתי