אי אפשר לקבוע את העמדה האתית וההלכתית ביחס לפסקת ההתגברות בלי לדעת על איזו הצעה מדובר, שכן, התורה לא חיכתה למונטוסיקייה כדי ללמד את הרעיון היסודי בדבר הפרדת הרשויות.
התורה מצווה על ארבע רשויות - מלך, שופט, כהן ונביא - וסוגיות רבות בתנ"ך, בש"ס, באגדה ובפרשנות עוסקות בכך. הרעיון שכל רשות זקוקה להגבלה, ושלשלטון אורבות סכנות רבות של "רום לבבו מאחיו", הוא רעיון יסודי בתורה, גם כאשר מדובר על רשויות שלטון אחרות מאלו שהיו קיימות בתקופת התורה.
על כן, כעיקרון, יש צורך להגביל את כוחו של השלטון, ולא רק את שלו, אלא גם את של הרשויות האחרות - ובכללם גם את כוחו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. מעבר לתפיסה המוסרית העקרונית, צריך לזכור גם את העיקרון הפרקטי כי לא לעולם חוסן, וצמצום כוחו של בג"ץ בצורה דרסטית יתגלה כחרב פיפיות.
השינוי שהיה עדיף להוביל הוא הקמת בית משפט לחוקה, שכן עצם ההנחה ששאלות הנוגעות לצמצום כוח הרוב צריכות להינתן בידי משפטנים בלבד היא טעות. לא מדובר בפרשנות חוק אלא בסוגיות רחבות בהרבה, ועל כן המבנה הנוכחי של בית המשפט העליון הוא טעות, כמו גם דרכי בחירת השופטים.
אולם, אם נותר המבנה על כנו - צריך למצוא את הקו שבו יישמר לבג"ץ כוח רב כדי למנוע עשיית עוול על ידי הרוב, אולם לא לאפשר לו להיות הפוסק המכריע בשאלות הנוגעות למדיניות כללית. עמדתי זו נקבעה גם בבג"ץ בו נפסקו דברים שאני תומך בהם, כגון בג"ץ שדרות, וגם שם סברתי כי זו פסיקה שערורייתית, לא בגלל תוכנה אלא בגלל כניסת בית המשפט אליה.
כיצד עושים זאת? נראה לי שנכון יותר להתחיל לא בפסקת התגברות קיצונית, שלמעשה מעקרת את יכולת בג"ץ, אלא דווקא בתהליכים בתוך בית המשפט עצמו: ראשית, לשלול מבתי משפט בערכאות נמוכות את היכולת לעשות זאת; שנית, על ידי קביעה של מספר שופטים גבוה לדיון בשאלות אלו; וכדו'. לא זו בלבד, אלא שהדברים לא צריכים להיות מושגים רק על ידי חקיקה, אלא גם על ידי תהליך מינוי שופטים שיגוון יותר את בית המשפט העליון.
הצירוף של כל אלה יותיר ביד בג"ץ את הכוח החיוני לבלום עריצות תאורטית אפשרית של הרוב, ויחד עם זאת יגביל את כוחו - בעיקר בהגבלה פנימית - את היכולת לעשות זאת ביד קלה.