העיסוק סביב הגורמים לחורבן בית המקדש והדרך לתיקונן סובב בעיקר סביב אגדת קמצא ובר קמצא ושנאת החינם שהייתה באותה תקופה.
אך אל לנו לשכוח שבית המקדש הראשון חרב בעקבות שלושת העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. המציאות של חוסר אמונה בקב"ה , של הפקרות מינית ברחובות ואלימות קיצונית הן שהובילו לשקיעתו של המקדש.
אחת מאגדות חז"ל המזעזעות המובאות במסכת גיטין מתארת חורבן מוחלט של מוסד המשפחה בישראל.
"מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו. פעם אחת נצרך רבו ללוות (ממנו כסף), אמר לו: שגר אשתך אצלי ואלוונה, שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלשה ימים. השכים ובא רבו אצלו. אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא? אמר לו: אני פטרתיה לאלתר, ושמעתי שתינוקות (נערים) נתעללו בה (אנסו אותה) בדרך. אמר לו הרב לתלמיד: מה אעשה? אמר לו: אם אתה שומע לעצתי גרשנה. אמר לו: כתובתה מרובה, אמר לו: אני אלווך ותן לה כתובתה עמד זה וגרשה, הלך התלמיד ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לרבו לפורעו, אמר לו התלמיד: בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין (חורבן בית המקדש).
לכאורה אותו תלמיד לא עשה משהו לא כדין. בבית המשפט הוא היה מנצח כל תביעה. הרי האהבה וזכויות האדם ינצחו . כנראה שגם אצל השכנים באותו רחוב לא נשמעה צעקה גדולה. הוא הרשה לעצמו לעשות מהלך כזה כי החברה נתנה דרור לתאוות ורצונות האדם.
המציאות המתוארת בנביא ובחז"ל היא של חברה עם הפקרות מוחלטת. תלמיד שנותן עיניו באשתו של רבו. אשה שהופכת להיות כמו איזה חפץ ומועברת מבית לבית כערבון כלכלי. נערים שאונסים אשה ברחוב. בתים שמתפרקים.
הנביא ישעיה מתאר את אחת מסיבות החורבן "יען כי גבהו בנות ציון" ומבארים חז"ל שהיו מפתות את הבחורים ברחוב. האווירה במרחב הציבורי הייתה לא עוד משפחה ,אבא ואמא, קדושה ומחוייבות אלא של מיניות מוחצנת, אווירת שחרור וחופש.
בית המקדש ומקום השראת השכינה אינו סתם בנין של אבנים ועצים שצריך לבנותו הוא שיקוף של מצב רוחני של עם . כשיש חברה מתוקנות ובריאה שמתנהלת בדרכי המוסר והתורה אז יש תוכן וקדושה בבית ה'.
לעיתים יש קולות הנשמעים שטוענים שהגיע הזמן לבנות בימינו את המקדש. הרי אנו שולטים בהר ויש אפשרות טכנית להעלות אבנים וטיט ולהקים את הבית.
הקמפיין הציבורי עבור הלהטבי"ם שבחר דווקא את יום תשעה באב לעלות לאוויר מזכיר לנו יותר מתמיד כמה החורבן הוא עוד חלק מאיתנו. כמה המציאות ליצור חברה תקינה ההולכת לאור התורה והמוסר ולא משועבדת לתאוות ויצרים עוד רחוקה.
השתיקה של מנהיגי דור החורבן מול שנאת החינם של קמצא ובר קמצא ומול תופעות של פירוק המשפחה כמו בסיפור שוליית הנגר ורבו קיימת גם היום. חוסר היכולת לומר בפשטות מה ה' רוצה מאיתנו , מה התורה מנחה כטבעי ונכון ומה לא – לא השתנתה.
בנין בית המקדש יתרחש לא רק כשיחידים יעלו להר אלא שכחברה נהיה ראויים לכך רוחנית.
רק אם נבכה באמת על המצב היום . נוכל להתחיל לבנות מחר.