מחאת בני הקהילה האתיופית שהתרחשה בתחילת חודש יולי נעלמה מן העין ואולי גם מהלב של החברה הישראלית כולה. אחרי שהכותרות בעיתונים התחלפו, אחרי שהאייטמים בטלוויזיה וברדיו נדמו, החלטנו באתר כיפה להקדיש את תשעה באב, יום חורבן הבית למחאה החשובה שהמחישה לנו עד כמה לצערנו, השנאה, השסע והשיסוי עדיין קיימים בקרבנו.
אפשר להניח שישנה שנאת חינם בחברה הישראלית באופן כללי, אך ישנה עוד קומה בשנאת החינם, קומת הבורות של הגזענות בקרבנו. אי אפשר לעצום עיניים מול המציאות, תופעת הגזענות קיימת!!
כשהתופעה היא חברתית, זה קשה מאוד, כל קהילה שהגיעה מן הגלות חוותה את זה וזוהי מחלה בין אנושית. וכשזאת המציאות מול רכיב ממשלתי זה הרבה יותר מורכב והרבה יותר כואב.
אלפי שנים קהילת בֵּיתָא ישראל חיה ונשמה תודעה של ארץ ישראל השלמה בתפארתו של בית מקדש.
הפירוד החד משאר השבטים והגלות המרה של אלפי שנות דור לא ניתקו לרגע את הלב הפועם בחיי הקהילה ואת הערגָה והכיסופים ירוּשַֹלֵם.
במסגרת התואר השני שלי "במכללת הרצוג", אני עורכת מחקר שורשִי אודות חיי הקהילה בגלות לאורך ההיסטוריה, ואני מגלה דברים מרתקים ומפעימי לב. קהילה שלמה ששמרה בקנאות מוחלטת על יהדותה מול שלטון נוצרי קפדני וסורר, קהילה שלמה שנִהלה אורח חיים יהודי כְּבִימֵי בְחוּרוֹת, קהילה שלמה שחייה מתוך אמונה אדירה בפשטות אלוקית, תחושת נצח וגדלות אינסופית שהשתרשה מדור לדור דרך חבלי הלידה, קהילה שלמה שחוותה אנטישמיות רק בשל יהדותם, קהילה שלמה שהקריבה חייה וחיי קרוביה על מנת לעלות לארץ ישראל בכפות רגליה.
קהילה שלמה שחיה באמונה בלתי פוסקת שיום יבוא והם יגיעו לירוּשָלֵם. וזה התבטא בכל חלקת חייהם, בבניית בית ארעי- כי למה להשקיע בבית יציב מאבן שעוד רגע עולים לירושלים?
בתפילות- שלא נשכחה לרגע התפילה לשלום ירושלים. בהקרבת הקורבנות כבימי אבותינו.
בחג הסיגד- העלייה להר הצופה לירושלים וכדו'..
ארץ ישראל הייתה הגשמת חזון ואור עיניהם של כל אדם יהודי אתיופי באשר הוא.
ארץ ישראל הייתה בחלומם, בדמיונם ובעורקיהם של כל דור ודור, גם אלה שלא זכו לעלות השרישו את האמונה כי יום יבוא ויכול נוכל לה.
אך האם כל זה היה לשווא?האם זאת הגאולה לה ציפנו ועליה חלמנו? האם הגאולה התקיימה רק בעת הגיענו ארצה? האם כך נראת ציונות? האם החרפה והלבנת הפנים שאנחנו חווים פעם אחר פעם היא מה שדמיינו?
לאור ההפגנות בתקופה האחרונה והתגובות שהיו ברשת, הרגשתי איך העם שלנו מתפורר.
הרגשתי איך התסכול והדיכוי מקבל פרופורציה בלתי לגלית. אני לרגע לא מכילה את האלימות, ולרגע לא מצדדת בה! מנגד לא הבנתי איך ייתכן שקיים קומץ של אנשים מעוטי יכולת שכלית ורגשית הקוראים במחאת התעוררות נגד הקהילה האתיופית. כאבתי כל כך לראות שזוהי "מחאה של יוצאי אתיופיה".
התמלאתי חימה וזעם מול הכל, מול כולם. הרגשתי נפרדות מוחלטת- יש אותם, ויש אותנו.
הייתי חייבת לנשום נשימה עמוקה ולהזכיר לעצמי את הפשטות עלייה גדלתי, ולא להסיר מלִבּי את העין הטובה כלפי עם ישראל בכללותו. תופעת הגזענות היא הסיפור של כולנו בתוך החברה היהודית ישראלית! כל אחת ואחד מאיתנו צריך לערוך חשבון נפש גלוי ונוקב עם עצמו.
איך הוא עומד מול המלחמה הזאת? ומה הוא עושה על מנת למגר אותה? מלחמות חיצוניות לא חסרות לנו... הניצחון הוא קודם בהרחבת השלום שלי מול עצמי, מול הזהות שלי, מול החלקים הפועמים בתוכי.
ואחר כך שלנו ככלל, בתור עַם בגילוי וגינוי התופעה בעקירה כירורגית של ממש!!
המציאות מורכבת- והתיקון הוא על ידי הכלה וקבלה שתחבק, אהבה שתרפא ותמחה דמעות של כאב, הוספת אור וחיוך של אמת בבריאה. חיפוש אמיתי אל השלם כשלעצמו מורכב מכל כך הרבה חלקיקים מפוזרים. בהווית החסד ובקיום הנוכחות שלנו בבריאה ובהתבוננות אמיתית לקיום חיי שליחות מתוך בחירה בטוב!! לגאולה שלמה ולגילוי הלב באמת.
הכותבת היא מחנכת בקרית החינוך אמי"ת קרית מלאכי