ביוני 2015 נשא נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין את נאום השבטים שזכה לפרסום רב. במרכז הנאום עמדה הטענה כי לנוכח שינויים דמוגרפיים ותרבותיים הלכה והתפצלה החברה הישראלית לארבעה שבטים מרכזיים: הרוב החילוני ציוני ממלכתי ולצידו שלושה מיעוטים גדולים, הדתיים הלאומיים, החרדים והערבים (שכמיעוט לאומי מחייבים דיון נפרד).
את ארבעת השבטים האלה לא ניתן להכניס תחת כנפי האתוס הציוני שעמד בבסיס התשתית הזהותית של הרוב היהודי בישראל. דרושה אלטרנטיבה אחרת טוען ריבלין, זהות אזרחית ישראלית משותפת שבהדרגה תירש את מקומה של הציונות, את צביונה היהודי-לאומי של המדינה.
זהו לא רעיון חדש והוא עלה בצורה חריפה יותר בעתירתה של תנועת 'אני ישראלי' (בהובלת הפרופ' עז ארנון, שולמית אלוני, בני פלד ואחרים) לבג"צ בשנת 2013. עתירה שביקשה להוסיף לאום חדש לתעודת הזהות, הלאום הישראלי. בג"צ דחה את העתירה כשבתשובתו צוין כי "טרם הוכח קיומו של לאום ישראלי מובחן מן הלאום היהודי" והמילה החשובה כאן היא כמובן 'טרם'.
האלטרנטיבה לפרדיגמת השבטים היא המשכו של המסע היהודי בן 3,500 שנה ברוח דבריו האלמותיים של הנביא שמואל "נצח ישראל לא ישקר". מסע שבעת החדשה נושאת דגלו הייתה ועודנה התנועה הלאומית של העם היהודי – הציונות. וכאן אולי המקום להיזכר בקריאתו המהדהדת של הרצל בפתח ספרו מדינת היהודים שהיא היפוך טענת הליבה של נאום השבטים : "עם אנחנו עם אחד", ובהגדרתו את הציונות בקונגרס הראשון בבאזל: "הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו אל ארץ היהודים".
חזרה אל נאום השבטים, ציבור אחד שע"פ נתוני הלמ"ס עולה בגודלו על הציבור הדתי והחרדי גם יחד, נעדר מהנאום, הציבור המסורתי. זו לא יד המקרה, הציבור המסורתי המונה 23% מהאוכלוסייה לא נכלל משום שהוא מערער את החלוקה הדיכוטומית של נאום השבטים ומוכיח שבכל זאת יש קו מאחד בין דתיים לחילוניים, מסורת ישראל.
השאלה הגדולה הניצבת בפנינו היא לאן צועדת מדינת ישראל, אל המשכו של המסע הציוני והחיבור אל מורשת ישראל או אל יצירתו של אתוס לאומי אזרחי חדש הטומן בחובו את טשטוש דיוקנה וצביונה של מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית.
בקרב הציונות הדתית התשובה לשאלה הזו ברורה ומרבית הציבור היקר הזה מאמין כי תפקידה של הציונות רחוק מלהסתיים ובמובנים מסוימים הוא רק בתחילתו. אולם לא זה המצב בקרב הציבור החילוני הלא מסורתי, כאן לחזון הישראליזציה הפוסט ציוני יש אחיזה לא מבוטלת בפרט בקרב הדור הצעיר. והשאלה הגדולה היא כיצד נטה את הכף ונעודד את צעירי ישראל להזדהות ולהתחבר למורשתם התרבותית והרוחנית.
הציונות הדתית ניצבת כיום בפני הכרעה קשה, האם פניה לבדלנות והתחרד״לות או לשותפות ופתיחת שורות, וכן כל החלטה כרוכה בסיכון ובמחיר. אמחיש זאת באמצעות גישתם השונה של שתיים מהדמויות המפעימות שהעמידה התנועה החסידית. השרף מקוצק שהעמיד שבשם תביעתו הבלתי מתפשרת לאמת בחר להתבדל ולהסתגר והבעש"ט, שהעמיד במרכז גישתו תביעה בלתי מתפשרת לאהבה ללא תנאי לכלל ישראל. הראשון לא הצליח לסחוף אחריו את ההמונים ולעומתו הבעש״ט, בחלוף יותר ממאתיים שנה, נמצא ברשימות רבי המכר בסטימצקי ובצומת ספרים. יש מקום לגישת קוצק אולם אין לה קונים רבים.
לפני כחודש בחרתי להצטרף לרשימת הימין החדש בדיוק מתוך תפיסת השותפות, שותפות אמת, בין חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים. ואני קורא לחבריי בציונות הדתית לא לפחד משותפות ומפתיחת השורות, האתגר גדול מכדי שנוכל לעמוד מולו לכוד, זו העת לשלב כוחות ולהשיב לציונות את כוחה.