1. ימין - שמאל זה פאסה. אזרחי ישראל לאומיים מדינית וכלכלית ומוכיחים את זה בשלל מפלגות ימין, אנשי ימין בתוך מפלגות מרכז, מפלגות שמאל מובהק קטנות מאוד, ובעיקר חלומות על הקמת קואליציות שמאל באולפני הטלוויזיה המשודרגים והנוצצים, בלי שום היתכנות מעשית בחיים האמיתיים, בעיקר כי אין כמעט שמאל בארץ. הגיע הזמן לעבור לליברלים - שמרנים, החיתוכים שם יהיו הרבה יותר מתאימים, ויותר אנשים יוכלו למצוא שם את עצמם.
2. כל אחד רואה רק את השלולית שלו. כל אחד עושה סקר בפייסבוק שהוא בחר את החברים שלו, בעיר שבה הוא בחר לגור כי יש בה אנשים כמוהו, עושה מדגם לפי מה שהוא יודע לדגום. או במילים אחרות - אימרו לי מי הסוקר - אומר לכם את תוצאות הסקר. זו הסיבה שהסקרים פיספסו לאורך כל הדרך את החרדים שהגדילו את כוחם, וגם את מה שהסתבר כהצבעת חוסר האמון הגדולה של הערבים שלא יצאו להצביע.
3. המפץ הגדול של הציונות הדתית קרה. מטבע הדברים יש גם הרוגים ומפלגות שנפטרו. אבל מצד הייצוג - הציונות הדתית נמצאת בכל המפלגות, בין אם בקרב אנשי הקמפיינים והתשתיות הארגוניות, בין אם במפלגות עצמן כחברי מפלגות, ווודאי בקרב המצביעים - שהצביעו לכל קשת המפלגות.
בנט ושקד היו הראשונים להתפצל וגם הראשונים לסגור את הרשימה לפני איחודים אפשריים נוספים, לפני שידעו על איחוד כחול לבן. זו היתה טעות, והם שילמו עליה ביוקר.
האיחוד של מפלגות הימין התגלה כפארסה מוחלטת. לפי הטענות שהאיחוד הלאומי הם שני מנדטים, עצמה יהודית הם שני מנדטים והבית היהודי נעים בין שלושה לארבעה - זו היתה אמורה להיות המפלגה השלישית בגודלה. האיחוד שהבריח רבים בציונות הדתית לא הביא מנדטים נוספים. האיחוד שיכול היה להיות שובר שוויון - ביחד עם גשר, כולנו או ליברמן - חיבורים הרבה יותר טבעיים למפלגת האם, הבית היהודי, אפילו לא הועלו על הפרק מהרגע שהוכרז הרעיון שכולם התאהבו בו שלא בצדק - החיבור עם עצמה יהודית.
4. מפלגה היא קהילה. לא האנשים, לא המגוון, לא מצע מפורט, לא משנה אידאולוגית הדוקה. המפלגות שעברו את אחוז החסימה כמו אלה שזכו בענק הן המפלגות שמייצגות משהו שהוא מעבר, שנתנו תחושה של בית, של קהילה, של מרחב שרוצים להיות חלק ממנו. שטח חי הוא הייצוג של זה - אנשים שמוכנים להקדיש מזמנם ומרצם בשביל מפלגה שהיא רעיון, של טוב משותף - כל אחד והטוב שלו, של משהו שהוא יותר גדול מהם. הם אלה שמאיישים את הצמתים, שמחזיקים את השלטים, שממלאים במוצאי הבחירות את האולמות כדי לצפות במתח והתרגשות במדגמי הבחירות. המפלגות שהציעו את תחושת הבית, המקום, הקהילה - ניצחו.
יערה ישורוןצילום: אבישג שאר-ישוב
5. הצבעה היא עניין רגשי. לוגיקה היא לא הצד החזק של דפוסי ההצבעה. זה עניין של חיבור, של זהות (עדיין מותר להגיד את המילה הזו? אולי צריך להתרחק מהבחירות כדי לומר אותה שוב), עניין של אהבה. משם נגזרות ההצדקות הלוגיות. לא הפוך.
6. אין דבר כזה קולות שהולכים לפח. זה שקול לא נכנס לתוך הכנסת לא אומר שהוא הלך לפח. הוא השתתף במשחק הדמוקרטי ולא הצליח. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה תהיינה לים. בבחירות האלה אפשר לראות באופן הכי בולט איך כמה קולות בודדים יכולים להיות ההבדל בין קול שלא מקבל ייצוג לבין קול שיהיה לו שר בממשלה.
7. קולות החיילים. בישראל 2019 כשעדיין מצביעים בפתקים שצריך לספור אחד אחד, ולחכות לקולות החיילים - למה לא להקדים את הבחירות במעטפות הכפולות ביום או יומיים כדי לא לעשות דיליי כל כך רציני עם התוצאות הסופיות? מה כל כך מסובך?
8. שמחה לאיד. עמית סגל כתב פעם שלא פלא שהכנסת מקבלת הכי פחות אמון מכל המוסדות - על כל מפלגה שבחרנו בה - יש לפחות 70% של ייצוגים מתוך 120 חברי הכנסת שלא בחרנו בהם ולא נבחר בהם לעולם. אז בבוקר שאחרי בחירות, רוב אזרחי ישראל מאוכזבים. זה הזמן להרים את הראש, לחבק את המאוכזבים, ולהמשיך להיות הכי טובים בשביל המדינה הזו.
הכותבת היא סגנית ראש מועצת מזכרת בתיה וחברת מפלגת הימין החדש