בוקר אחר בוקר עם הקפה מול עץ הלימון, ועמונה.הגבעה החרבה מול ביתי. בוקר בוקר, והכאב עוד זורם במורד גרוני. מביטה ימינה ושמאלה ואין פוצה פה. השכחה נטועה עמוק.
לא. עמונה היא לא חזות הכל. ישנם נושאים חשובים רבים לטיפול בישראל.
פריפריה, פירוק מעמד המשפחה, עסקים שנסגרים תוך שנה ומותירים חובות גבוהים לצעירים ומבוגרים כאחד שביקשו לפרנס את משפחותיהם, חולים שמתים בגלל רגולציה ללא תרופה, ילדים במוסדות חינוך מקצצי כנפיים, אובדן הצדק הלאומי, והרשימה עוד ארוכה.
אז למה הכאב לא עובר? האם הגבעה הזו חשובה יותר מכל שאר הסוגיות הקריטיות לטיפול?
הכאב כאן כיוון שעמונה היא סמל. סמל ודגל לשקיעתה ולהתרסקותה של המנהיגות הדתית לאומית ימנית בפוליטיקה הישראלית.
עם ישראל שב לארצו וקומם את מדינתו ברגביה הקדושים. אבל חורבן עמונה הוא סמל, דוגמא ומופת לגלותיות. סמל למחסור בקווים אדומים, להיעדר עמוד שדרה מוסרי, לרפיסות, למוכנות למסור את הלב תמורת היד – דפוס המושרש כה עמוק במנהיגי הציבור, ולדאבון הלב – גם בדור החדש של מנהיגי "הימין החדש" ו"איחוד מפלגות הימין".
לא אכחד, במאבק על עמונה, עפרה ונתיב האבות, אכן נעשו מאמצים מצד ההנהגה. מאמצים שבמסגרתם מילאו איש איש את תפקידו המסורתי בהצגה המוכתבת מראש, בה כל אחד יודע היטב את תפקידו ואיש לא מפר את חוקי המשחק.
איש ציבור יכול שייכשל, יכול לעשות כל שלאל ידו ולא להצליח, אך איש ציבור אינו יכול לזרות חול בעיני הציבור ולהציג מצג כי עשה הכל, אבל הכל, כדי למנוע את החורבן והגירוש – כשאת הדבר היחיד שהיה בידי סמוטריץ', שקד וחבריהם לעשות כדי לטרוף את הקלפים – לא עשו: איום בפירוק הממשלה.
נכונות לאבד את הכיסא ובתוך כך לזעזע את אמות הסיפים של הזירה הפוליטית. להגיד, לראשונה בתולדות מפלגות הימין לדורותיהן: עד כאן! לא ניתן בכל מחיר לפגוע בארצנו, בעקרונות שאת שמירתם נבחרנו לייצג מתוך אמון בכוונותינו . אם רוה"מ ייתן הוראה לגרש – פורשים!
אנחנו הרי יודעים שהם יכולים. מפלגת הבית היהודי, על כל מרכיביה, הפזורים בימין החדש ובאיחוד מפלגות הימין, ידעה לעשות זאת היטב בשביל תפקיד שר הביטחון לבנט. בשביל כיסא. ללמדנו, שהיכולת הייתה קיימת, אך סדר העדיפויות בוהק במערומיו.
אני שואלת אתכם, את הציבור, אשר בעוד ימים ספורים יעמוד מול בחירה אחת לתוך תיבה כחולה – למה הם לא עשו זאת?
אם לא עבור ארץ ישראל, אז עבור הילדים של עמונה! עבור זוג עולים מצרפת וילדיהם שבנו את ביתם בעפרה! עבור אנשי בטחון ומד''א שמצילים חיים יום יום! עבור כל מי שביתו נחרב ללא תוחלת ותועלת. למה, למה לא עשו זאת בשבילם?
נראה כי מנהיגותם באותה עת היא הביטוי המרוכז ביותר להתנפצותה לרסיסים של המנהיגות הימנית-חדשה-מאוחדת. מנהיגות שכשלה ברגע האמת, הן ברמה הערכית-מוסרית והן ברמת ההבנה הפוליטית של ערב החורבן.
המענה האוטומטי על כך הוא כי לו היו מכריזים על פרישה מהקואליציה, נתניהו בראשות הליכוד היה מצרף את לפיד במקומם. אין זה כי אם עוד ביטוי מדויק לחוסר מיומנות פוליטית ולהיעדר הצבתם של קווים אדומים ברורים.
בנימין נתניהו אינו טיפש. הוא יודע כי אם היה עושה שימוש בלפיד לגירוש יהודים – היה מאבד את אמון העם, הימני ברובו, ואת בסיס התמיכה שלו בפרט, ובכך מביא לסיום הקריירה הפוליטית שלו עצמו. דבר נוסף ועגום עוד יותר – נתניהו היה זקוק למפלגות הימין שמצידן ובאופן עקבי והיסטורי מעניקות לו גושפנקא לפגיעה קשה בהתיישבות, פגיעה שהם שותפים מלאים לה ומכוחם יצאה אל הפועל.
בימי הבחירות הללו, עסוקות שתי המפלגות להסביר עד כמה מה שרואים משם לא רואים מכאן(דברים שרואים מכאן כבר לא רואים משם)/ כמה מכשלות היו בדרך (היו)/ ושירשו את המצב(ירשו) / אין להם כוח אלקטורלי מספק (טעות והטעיה)/ אין ברירה חוק זה חוק חייבים לגרש (המלכת המדינה מעל המוסר והצדק).
ברשותכם, אני רק שאלה: איפה הדחפורים על חאן אל אחמר? האין זה פסק דין חלוט של בג"צ?
באופן הזוי, אי פינויו של חאן אל אחמר מוכיח כמה כוח כן היה בידיהם ולא עשו בו שימוש, וכמה חסר עמוד שדרה ערכי, מוצק ובלתי מתפשר, הרואה קדימה תוך תבונה פוליטית בנסיבות הנתונות.
הרשו לי ולו רק לרגע, לחשוב יחד אתכם, הקוראים: לו רק היו פורשים מהממשלה, והעם היושב בציון היה הולך לבחירות, כן, בחירות, בגלל שהימין החליט לא לבגוד בארצו ובטובי בניה ובנותיה – מה היה קורה לדעתכם?
ובכן – בתי עמונה, נתיב האבות עפרה ועוד, – היו עומדים על תילם. בנט, שקד וסמוטריץ' היו זוכים לתמיכה עצומה על עמידה על ערכיהם, על נאמנות לעמם ולארצם, ועל המוכנות לשלם על כך מחיר. בבחירות הללו היו משלבים ידיים כלל הציבורים הנאמנים לארץ ישראל, ולא אפריז אם אומר כי אף היו זוכים בהרכבת הממשלה בעצמם.
היינו כחולמים, הלא כן? לו רק היו מאמינים במנהיגות שלהם. לו רק לא היו מוכנים בכל מחיר שיירמסו את הציבור שלהם, את ארץ ישראל, לו רק פעלו כבני חורין נאמנים לערכי הנצח והחזון. לו רק עמדו בניסיון. בפועל, הם בחרו בנאמנות לעצמם. זו האמת הכואבת.
את הכאב הזה שלא עובר, אני מתרגמת לעשייה בבניית אלטרנטיבה פוליטית. אלטרנטיבה של חיבור עמוק לזהות, לייעוד, ולמשמעות של עם ישראל בארצו כאור לעולם, וכנושא בשורת החירות, משורש הבחירה החופשית היהודית.
הכותבת היא: עו"ד יסכה בינה, מועמדת מפלגת זהות