ביום העגונה הבינלאומי שחל בתענית אסתר זה טבעי לבדוק מה השתנה בעולם של גירושים יהודיים בעשורים האחרונים.
בעולם היהודי האורתודוקסי בתפוצות, ובכלל גם בכל מקרה של גירושין בין יהודים בישראל, מוזיקת הרקע של סירוב-הגט ממשיכה להופיע עד לרגע שבו הגט עובר מידו של הבעל לידי האישה.
עבור אישה שהיא קורבן של סירוב-גט, זה אינו משנה אם הבעל מונע מסחיטה או מגמול, הכאב הוא קיומי - השעון הביולוגי שלה מתקתק, המשאבים הכספיים שלה מתדלדלים בשל מאבקים משפטיים אין-סופיים, וההתמודדויות בבתי הדין הרבניים ממשיכות ללא סוף באופק. כך גם המצב עבור העגונה הקלאסית - כזו שבעלה נעלם או שוכב במצב של צמח.
שתי הנשים הללו הן "אשת איש ללא איש". עם זאת שהרכבים ספציפיים בתוך בתי הדין הרבניים בישראל, ברגישות מוגברת, חילצו נשים בודדות מציפורני המעגן, ההלכה היהודית עדיין לא פותחה על ידי הממסד הרבני באופן שיטתי ומערכתי, במטרה לחסל את בעיית העגונות בשלמותה.
עם זאת, מאז תחילת המילניום הנוכחי, התפשטה המודעות לבעיה של העגונות. העובדה שישנה הכרה בציבור כי בן זוג אחד יכול להחזיק את משנהו "שבוי/ה" בנישואין אורתודוקסים, הוא סימן רע וגם סימן טוב. מודעות מוגברת זו היא סימן שלילי, שכן היא מדגימה ידע שנצבר כתוצאה ממקרים שערורייתיים של סירוב-גט, שהוצגו שוב ושוב מעל דפי העיתונים, הן בדפוס והן בדיגיטלי; בתפוצות ובישראל. לעומת זאת, זהו סימן חיובי, שכן הוא מוכיח כי האקטיביזם והתהליכים החינוכיים של ארגונים לשינוי חברתי, משיגים את המטרה של העלאת המודעות.
יתר על כן, הבנת האפשרות שנשים עלולות להפוך לעגונות, יצרה תופעה הראויה לבדיקה. גברים ונשים בעלי מחשבה עמוקה, מומחים להלכה, ניגשו לעבודה מחוץ וללא קשר לממסד הרבני הממלכתי. מתוך מודעות לבעיה ההלכתית-חברתית המאיימת על עצם יסודה של חברה יהודית בריאה - היחידה המשפחתית האוהבת - ותוך כדי ראיית גישתם של בתי הדין הרבניים הממלכתיים שלא לחדש פתרונות, ניגשו יחידים אלו לתרום לחברה בפיתוח פתרונות מניעתיים הלכתיים שיהיו בשימוש גלובלי על ידי כל זוגות הנישאים.
הסכם קדם-הנישואין ההלכתי הסטנדרטי הראשון, ה"הסכם לכבוד הדדי", הועמד לרשות הציבור לפני כשני עשורים. הוא חובר על ידי שלושה אנשי הלכה - הרבנים אלישיב קנוהל ודוד בן זון ומחברת מאמר זה - בהתייעצות עם דיינים, שופטים, משפטנים, אקדמאים, עורכי דין, פסיכולוגים וארגוני נשים וחברתיים.
הסכם קדם-נישואין זה מעמיד תמריץ כספי שלילי המונע סרבנות-גט. ארגונים לשינוי חברתי מיד החלו להמליץ על חתימתו. צעירים, כמו גם הוריהם, שמעו הרצאות וקראו מאמרים המסבירים את הבעיה יחד עם הפתרון האפשרי שלה. זוגות נישאים הגיעו לרבניהם בדרישה לחתום לפני טכס הנישואין.
לאחר מספר שנים החלו רבני קהילה ומחנכים לקבל את הרעיון וחברו למשימה. עד כה, אלפי זוגות הגנו על עצמם בחתימתם. מספר לא מבוטל של נשים אמרו "ההסכם הזה הציל את חיי". אף על פי שכמה קולות שליליים נשמעו מתוך הממסד הרבני הישראלי, כאשר הופיע אדם בפני בית הדין ואמר בבירור כי הוא נותן גט בעקבות חתימתו על הסכם לכבוד הדדי, בית הדין מיד סידר את הגט.
עם התגבשות היעילות של הכלי החוץ-ממסדי הזה, ארגונים עצמאיים, כולל רבניים, פיתחו הסכמי ממון משלהם על בסיס ההסכם לכבוד הדדי. הרעיון של פעילות מניעתית הלכתית שננקטת בקנה מידה כוללני, שהיה במקור זר לחלוטין בתפיסת הרבנית הישראלית, הפך להיות מושג מוכר.
בנוסף, הפיתוח של מסמך קדם-נישואין התקדם בצעד ענק נוסף. לאחרונה פורסם בתחומין, כתב העת הישראלי המוביל בנושאים הלכתיים, מאמר המציג את "הסכם החוט המשולש" (שנערך על ידי הרב מתתיהו ברויד), שהוא פתרון מנע לעגונה הקלאסית. יש לכך חשיבות מכרעת לאוכלוסייה הישראלית, שלמרבה הצער רואה בחורים שנלקחים בשבי או שנפצעים אנושות עד למצב של צמח.
בשני העשורים האחרונים אוטונומיה פרצה במניעת בעיית העגונה בהלכה בשני שלבים: אוטונומיה רבנית השואפת להגן על הציבורי והקהילה ללא הזדקקות לאישור של בתי הדין הרבניים בישראל; אוטונומיה של זוגות נישאים להגן על עצמם בתוך ההלכה, אך מחוץ למוסדות רבניים ממלכתיים. כאשר הממסד הותיר חלל, אנשים ונשים נבונים קמו כדי למלא אותו. עדיין נותר המשך ההפצה של הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט בקרב כל זוגות הנישאים בישראל.
הכותבת היא חברת 'בית הלל', פעילה למען עגונות הטוענת הרבנית הראשונה בוועדה לבחירת דיינים.