בין כריזמה לדרך

פרישתה של ציפי לבני על עצובה לי. על אף שאיני מסכים עם תפיסת עולמה, אני חושש שהיא משתייכת לקבוצה קטנה של מנהיגות שביקשה להציג לנו דרך ולצידה תכנית עבודה. מהצד השני בולט בעיקר עניין הכריזמה. קחו למשל את הצגת המועמדים ביש עתיד, העיסוק היה בכריזמה של ח"כ לפיד. הניתוח העיקרי של נאום גנץ במינכן, עסק באנגלית שלו הרבה פחות מבתוכן, שהיה חשוב ושהוא העיקר. אנחנו בבחירות שבין כריזמה לדרך.

"לפני כמה חודשים שתיתי לימונדה על גג בהרצליה עם פוליטיקאי ישראלי בכיר, שהציע לי להצטרף למפלגת מרכז. היה משהו מפתה ברעיון. עיתונאים הרי חולמים על פוליטיקה, כמו שבני 16 חולמים על סקס. אחרי שעתיים של דיאלוג היה דבר אחד שלא הצלחתי להבין בשום אופן: המרכז של מה? מפלגת המרכז המדוברת היא בעצם שם קוד לחבורה שלא מוכנה לקחת אחריות. זו תהיה מפלגת העמומים עם כמה ערמומיים. תחת המילה 'מרכז' הם יוכלו לרוץ לבחירות בלי להתחייב לדבר." הציטוט הזה הוא מתוך דברים שכתב יאיר לפיד באוקטובר 1998. בינואר 2012 קיבלנו יאיר לפיד אחר , אז הוא הודיע לחברת החדשות כי הוא מתעתד להצטרף לפוליטיקה ועל כן הוא מסיים את תפקידו העיתונאי.

בפוליטיקה הקים לפיד את יש עתיד שהיא כהגדרתו "לא ימין ולא שמאל". במבט חטוף נדמה שלפיד של סוף שנות התשעים לא היה אוהב את לפיד של 2020, זה שמבקש ללכת בין הטיפות, זה שמלטף פעם את הימין ופעם את השמאל, זה שבונה בעיקר על הכריזמה אבל קצת פחות על דרך. אלא שהלפיד הזה זוכה ללא מעט תמיכה ציבורית. מפלגתו הגיעה בעבר למספר דו ספרתי של מנדטים וגם כעת ע"פ הסקרים היא לא רחוקה משם. הכריזמה עובדת אבל האם יש באמת דרך?

לעומתו התייצבה ציפי לבני שמבקשת פעם אחר פעם להתמקד בנושא הפלסטיני ומקפידה לשמר קשר עם מנהיגים מובילים שם. האמירות שלה הן עקביות. בינואר 2007 היא אמרה כי "המטרה אליה אנו חותרים לפתרון הסכסוך הישראלי - פלסטיני ברורה לחלוטין: שתי מדינות, שכל אחת מהן היא בית לאומי נפרד, החיות בשלום זו לצד זו." מאז ועד לנאום הפרישה שלה הקפידה לפעול לפתרון הסכסוך תוך עיקרון שתי המדינות.
איני מסכים עם תפיסת עולמה ויחד עם זאת אני מעריך את אומץ הלב שלה לומר את הדברים בבהירות גם כשרובו של הציבור, ואני בתוכם, לא מסכים איתה. לא ניתן להתעלם מהעקביות שהציגה כמעט 15 שנים בנושא. היה לי מידי בוקר ומידי ערב ברור מהי עמדתה של לבני, במה היא עוסקת ובמה היא מאמינה לכן גם היה לי קל יותר להתעמת איתה ועם הדרך שהציגה. מנהיגות של דרך היא מנהיגות אמיצה בעיני ועל כן צר לי על פרישתה.

עודד רביבי, ראש מועצת אפרתצילום: באדיבות המצלם

במהלך אחד הביקורים האחרונים שערכתי בוושינגטון פגשתי בטוני בלייר, מי שכיהן בעבר כראש ממשלת בריטניה ולאחר מכן כשליח למזרח התיכון. בלייר הודה בפניי כי היה נגד הברקזיט ושתמך בבחירות בארה"ב בהילרי קלינטון. בשתי המערכות הוא אמר בגילוי לב הפסיד. יחד איתו ניסיתי להבין את האתגר שבין להיבחר- שלמען מטרה זו אתה צריך להיות קשוב לציבור לבין האתגר של להיבחר ולהצליח - אז אתה צריך שתהיה לך גם תכנית מסודרת. הרי לפיד היה שר אוצר, בהיותו בתפקיד כל כך חשוב הוא לא הצליח להביא לשינויים שביקש בעיקר כי לא היתה לו תכנית מסודרת. שר האוצר היוצא משה כחלון נבחר הודות לקשב רב שהפגין כלפי הציבור, מחאת יוקר המחיה, אלא שעתה משלא פעל על פי תכנית מסודרת נראה, על פי הסקרים לפחות, שלא בטוח שיעבור את אחוז החסימה.

מי שמבקש להנהיג חייב להיות הרבה יותר מקשוב לציבור, מי שמבקש להנהיג חייב להיות ברור וחד במסרים שלו, להלך קצת פחות בין הטיפות, כזה שלא מפחד מביקורת. אריסטו קבע בעבר כי מרכיבי המנהיגות הם אתוס, לוגוס ופאתוס. כיום המחקרים מלמדים שמנהיגות צריכה גם חזון, דוגמא אישית, שליטה בהיגיון שבין שכל לרגש, אומץ והאצלת סמכויות. אינני יודע אם כל אלה היו טמונים בלבני, אך לתחושתי - חזון ואומץ היו לה.

הייתי מבקש לעצמנו, שאת שתי התכונות הללו, יחד עם הדוגמא האישית, יאמצו אלה שעוד מתרשמים מכריזמה ופחות מהדרך. מנהיגות בעיני היא היכולת לפרוס את הציוץ בטוויטר לתוכנית עבודה סדורה, יכולת להיות גם פרזנטור וגם מדינאי ממולח.

עודד רביבי הוא ראש המועצה המקומית אפרת