איסור על נשים לעלות להר הבית? פטרונות מקוממת

התורה מטילה את האחריות וסומכת על האשה שתהיה נאמנה על טהרת הבית. לאור זאת הרבנית עידית ברטוב מתנועת 'נשים למען המקדש', לא מבינה מדוע יש רבנים שלא סומכים עליה שתעלה להר הבית לפי גדרי ההלכה

הרבנית עידית ברטוב 31/07/17 13:36 ח באב התשעז

איסור על נשים לעלות להר הבית? פטרונות מקוממת
עולים להר הבית, צילום: SLiman Khader/FLASH90

בסוף השבוע שעבר התפרסם גילוי דעת מטעם רבנים נכבדים, התומך ואף מעודד עליית יהודים להר הבית. בשולי הקריאה הובאו דברי הסתייגות מעליית נשים רווקות ונשואות כאחד, וזאת מחששות שונים, שטיבם לא הובהר ("הלכות סבוכות וספקות").

יתר על כן, הרבנים החתומים מטילים על מדריכי הקבוצה את האחריות לפקח ולתחקר את העולים עמם, על מנת לוודא שקיימו את כל פרטי ההלכה הנדרשים, בטרם יצטרפו לקבוצתם.

הדברים מקוממים, פוגעניים ואף מזלזלים בציבור הנשים העולות להר הבית, וזאת מכמה סיבות. בראש ובראשונה מונחת ביסוד הדברים ההנחה, כי נשים אינן יודעות את ההלכה, אינן מסוגלות לשמור ולקיים אותה, ונדרשות לפיקוח צמוד. בהיותן חשודות בזלזול או בחוסר דעת עליהן להימנע מראש מכל פעולה דתית שאינה הכרחית.

הנחה פטרונית זו אינה עולה בקנה אחד עם הנחיית התורה, אשר מטילה את האחריות והנאמנות על טהרתה על האשה בלבד, ללא התערבות של כל גורם אחר, "וספרה לה" מדגישים חז"ל: "לה, לעצמה" (כתובות עב, ע"א). ויותר מכך, זהו המקור ללימוד כי עד אחד נאמן באיסורים, בניגוד לכלל הדורש תמיד העדת שני עדים. נאמנות זו של האשה עומדת לה גם כאשר העובדות במציאות סותרות לכאורה את דבריה (ראו למשל בית יוסף בסימנים קפה, קפח).

יתר על כן, טענה זו של הלכות סבוכות, אינה נטענת כלפי הגברים הטובלים, אשר אינם מתורגלים בהן בחיי היומיום. האם יש מקום לסמוך עליהם יותר שלא ייטעו? האם נשים המתורגלות בכך, עלולות לטעות יותר? האם אינן מקיימות הלכות סבוכות במטבח? ובפסח? ובשבת?

ואם אכן מדובר בספקות הלכתיים, זהו בדיוק תפקידם של הרבנים, לפסוק ולהכריע באותם ספקות. ועם כל המורכבות המדוברת, רבנים רבים וחשובים, ההולכים בראש המחנה, (חלקם חתומים על המסמך !!!) מתירים ואף מחייבים עליית נשים, הן נשואות והן רווקות. גם בעניין עליית הגברים ישנם ספקות שונים, אשר נלמדו והוכרעו להלכה (כגון, החשש לזבים), למה ייגרע חלקנו? תנו לנו אחוזה בבית אבינו.

כאן המקום לשאול אודות הפיקוח הרוחני, אשר מוטל כביכול על המדריכים, מאימתי ישנה אחריות של אדם על שמירת המצוות של חברו, והתנהגותו הפרטית מול אלוקיו? באלו תחומים נוספים ישנם בימינו בקרה ומישטור? על הרבנים והמחנכים ללמד את העם, לפסוק ולספק מענה לכל שאלה, רוחנית או השקפתית, את הביצוע יש להשאיר לכל אחד ואחד מול עצמו ומול בוראו. (ולא הזכרתי כמובן את המתירים לעלות בטומאה מדין כיבוש).

אולם יותר מכל, מדובר באבסורד הזועק לשמים, שכן הכרוז פונה אל הציבור שומרי המצוות, המקבל את דברי רבותיו, ונאמן להלכה. אם הגורם לכך הנו הזלזול בהלכות טהרה, הציבור הדתי עלול להדיר רגליו מן ההר, ואילו הציבור שאינו שומר מצוות, או שאינו יודע על מצוות אלו, ימשיך לעלות בטומאה. אם הוואקום לא יתמלא ע"י פוסקי הלכה, מישהו אחר ייכנס לתוכו. חכמינו לימדו אותנו כי הישיבה על הגדר וההימנעות מהכרעה היא שהביאה לחורבן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. ואוסיף, שאולי דווקא האומץ להיכנס לעובי הקורה, ולפסוק ללא שיקולים זרים וללא חשש "מה יגידו" הוא שיביא לבניין הבית.

הרב מקובר תומך בנשים העולות להר הבית

הרב מקובר תומך בנשים העולות להר הביתצילום: נשים למען המקדש

אגע בקצרה בנושא ההלכתי. אין גזרה, אין תקנה ואין איסור על טבילת רווקות לשם קדושה. המקור היחיד שעליו נסמך מי שאוסר הנו שו"ת הריב"ש (סימן תכה), העוסק במיסוד הזנות ע"י רבני הקהילות, ואכן תשובתו של הריב"ש אינה מתירה זאת, על-פי הכלל המקובל "הלעיטהו לרשע וימות". כבר הגמרא (נידה, ל"ב, ע"א) מציינת שבנות ישראל הצעירות נהגו לטבול, ואף הקטנות הוטבלו "משום תרומת ארץ ישראל". כלומר, כדי לאפשר להן את אכילת התרומה.

יתר על כן, במעמדים שונים שהתקיימו במקדש (למשל הקרבת הפסח, עליה לרגל, תפילות אישיות וציבוריות) השתתף כל העם, ולצורך כך טבלו כולם אנשים כנשים ופנויות כנשואות. ברצוני להביא את דברי הרב הינקין:...וברשיעי לא עסקינן, וגם בלי מקווה, המבקשת להטהר כדי לחטוא תסע לים ותטבול בבגדים רפויים... (שו"ת בני בנים חלק ג סימנים ד-ה).

כלפי נשים נשואות גדולה יותר התהיה אודות היחס החשדני, שכן ידוע שהן בקיאות ומורגלות בהלכות הללו. נותר אם כן לשער, כי ההלכות הסבוכות והספקות החמורים חלים על נשים שנטמאו בשל יחסי אישות. לפי חלק מן הפוסקים, יש להמתין לפני הטבילה שלוש יממות מזמן קיום יחסי האישות, על מנת לצאת מדין הפולטת שכבת זרע.

פוסקים רבים אחרונים כראשונים, וביניהם גדולי דורנו, סבורים שדין המשנה (מקוואות פ"ח, ה"ד), הרמב"ם (תרומות פ"ז, ה"ז) והשו"ע (יו"ד קצ"ו, סי"ג) הוא הדין לכל אשה ששימשה, אשכנזיות כספרדיות. משמעות הדברים היא, כי אין צורך בפרישת שבעים ושתים שעות, וכי ניתן להתנקות ולטבול מיד לאחר התשמיש.

בטבילה לטהרות, כגון: עליה להר הבית, בענייני קדושה וקודשים לא נאמרה חומרה זו, ויותר מכך, יש חשש כי היא תביא לידי הימנעות מקיום מצוות אחרות (כגון, מורא מקדש, ראיה ותפילה, ירושת הארץ, דרישת המקדש, שמירתו ועוד). האם יעלה על הדעת למשל, שאשה תמנע עצמה מאכילת הפסח, בשל המתנת 72 שעות, ובכך תסתכן באיסור כרת? 

חילוק ברור ומפורש בין התחומים כותב המאירי (בית הבחירה נידה מג, ע"א): שאף האשה ששמשה מטתה, ולא כבדה את הבית, רוצה לומר, שלא נתקנחה קודם טבילתה, הרי היא בטומאתה לענין טהרות. יש להדגיש כי הרמב"ם הביא את דבריו בהלכות תרומות, ולא בהלכות איסורי ביאה. אף הרמ"א עצמו התיר קינוח והדחה ללא המתנת שש עונות כאשר מדובר בטבילה לשם קדושה לפני יום הכיפורים (דרכי משה הקצר אורח חיים תרו, סק"ג).

ניתן להניח שהרבנים המסתייגים מעליית נשואות, סבורים, שהחומרא שנפסקה בעניין איסור והיתר (בתחום הזוגי), תקפה גם בעניין טומאה וטהרה (בית המקדש). בהתאם לכך הם חוששים לפגיעה בשלום הבית, שתיגרם עקב רצונה של האשה בפרישה לשם עליה להר הבית.

טיעון זה אינו מוצג בגלוי, וכפי שכתבתי, זו השערה בלבד, בהנחה שזו ההנמקה, נשאלת השאלה, מה מלחיץ בפרישה מרצון תוך הסכמה זוגית? האם פרישה מצד האיש על מנת ללמוד תורה, לצאת למילואים, או לנסוע לנסיעת עסקים ממושכת, קלה יותר מזו של האשה??? האם עליה להסכים? האם הוא מצווה לקבל את מחילתה? מדוע אינם יוצאים כרוזים, האוסרים על האיש לנסוע מביתו מעל לשלושה ימים? ושוב, גם כאן אני תוהה, מניין הבעלות על חיי הזוגיות של כל זוג וזוג? למה לא להניח את הנימוק האמתי על השולחן, וכל אשה ואיש ינהגו על-פי ההנחיות ההלכתיות התואמות את מצבם?

לאחרונה צצה ועלתה שאלת הזהות הדתית של בני המגזר הדתי, ורבים עומדים משתאים לנוכח הנתונים. ומאליה עולה השאלה, מדוע אם כן יש מי שממהר לגדוע באיבה שאיפה טהורה אל הקודש? מדוע רגשות דתיים יבואו על סיפוקם בשתייה מבורות נשברים? אין לי ספק כי הדור הבא יגיע גבוה יותר מאתנו, וטוב שכך. הנשים הצדקניות שבמצרים ובמדבר, אלה שמיאנו לתרום לעגל, והקדימו את הגברים בתרומתן למשכן, אלה שלא מאסו בארץ חמדה, אלא דבקו בה, הן גם אלה שבזכותן ניגאל בדורנו.

גם כלפי הנשים הצדקניות, שהביאו את מראותיהן למשכן, אמר משה: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה על אלו אתה מבזה, המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים (תנחומא פקודי ט), ומי לנו גדול כמשה, שטעה בכוונותיהן הכשרות של הנשים. אסיים בדברי הרב קוק, שאווירה של ארץ ישראל מרפא מ"מחלה חשיכה" של ספקות בדין וחוסר בירור בהלכה, מה שמביא לאסור את המותר (קובץ ח פסקה פב).

על הנאמר לעיל אוסיף בדחילו ורחימו את דברי החת"ם סופר (שבת פז, ע"א), המתאימים ביותר לזמנינו, תקופת בין המיצרים: אלא שבאמת לפי פשטיות הסוגי' לא חשש הקדוש ברוך הוא לטומאה כלל אלא מגז"ה ציוה לפרוש היום ומחר ומשה הוסיף משום פליטה ... והנה ידוע אלו לא אירע יום ירידתו של מרע"ה ביום י"ז תמוז שליטת הס"ם וקטב מרירי, לא נשתברו הלוחות כי יומא קא גרים להצלחת מעשה שטן, והשתא אלו לא הוסיף יום א' מדעתו לא אירע ביום י"ז בתמוז ולא נשתברו הלוחות.

                                  הכותבת היא רבנית ופוסקת הלכה בתנועת נשים למען המקדש

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר