לפני מספר שבועות הובסתי. ולא סתם תבוסה אלא על-ידי ילד בן 7.
הסיפור מתחיל בשבת אחר הצהריים. בני הגדול, מסיים כיתה ג ומבקש ללכת איתי במוצאי השבת לבית הכנסת לתפילת ערבית. הסכמתי בשמחה - הוא מכיר את התפילה, ויודע להתפלל יפה. אנחנו מתקרבים לצאת מהבית וכמו תמיד פותח גם בני השני בקריאות גם אני בא! דא עקא שהוא סיים רק כיתה א ולא בדיוק מתפלל את כל התפילה.
ניסיתי לשכנע אותו שהוא ישמור על כל האחים שנשארים בבית ועוד מגוון רעיונות אבהיים, אך כמובן, ללא הצלחה.
אנחנו יורדים במדרגות, והוא אחרינו. בקומה הראשונה שתקתי, בקומה השנייה הבטתי בו במבט נוזף, ובקומה השלישית עצרתי והזכרתי: "לא הרשתי לך לבוא ואני עדיין לא מרשה".
אך הוא ממשיך אחרינו.
אז התעלמתי... הוא הלך אחרינו בדרך, נכנס אחרינו לבית הכנסת, אפילו כשלקחתי סידור לעצמי לא נתתי גם לו, כך שהוא רק עמד לידנו כל התפילה והסתכל.
בסוף התפילה, כשכבר הרגשתי שהכנסתי לו מספיק התכופפתי אליו ואמרתי לו: "נכון שזה לא נעים שאני מתעלם ממך? גם לי לא היה נעים כשהתעלמת ממני...". וניצחתי את המערכה. הלכנו הביתה שלובי ידיים, שמחים ומאושרים.
דקות מעטות לאחר ששבנו הביתה ניגש אלי נעם, בני בן ה7, ביקשני לבוא לצד החדר ואמר לי: "אבא, אתה יודע למה באתי איתך למרות שאמרת לי שלא לבוא? הנה תקרא!" והגיש לידי את הספר שנתנו לו לקרוא באותה שבת, נחמן הקטן שמו, עם סיפורי מעטו של הרב ארוש על רבי נחמן. "תקרא את הסיפור הראשון" הוא הורה לי.
וכך היה כתוב: "עוד בקטנותו, כשהיה ממש ילד קטן, היה ליבו של נחמן הקטן בוער להשם יתברך... תמיד כשהיו מגיעים התלמידים הקדושים של הבעל-שם-טוב הקדוש הוא היה רץ בהתרגשות לקבל את פניהם, היה יושב ביניהם ומקשיב לשיחתם ושותה בצמא את דבריהם...
יום אחד רצו התלמידים לנסוע ולקבל את פניו של צדיק הדור, הרב רבי יעקב יוסף מפולנאה. נחמן הקטן, שהיה רק בן חמש, רצה מאוד לנסוע איתם. נפשו הקטנה השתוקקה לחזות בפניו הקדושים של רבי יעקב יוסף.
"בבקשה, בבקשה, קחו אותי אתכם, אני גם רוצה מאוד לראות את פני הצדיק הקדוש. קחו אותי בבקשה", אמר נחמן הקטן. מכיוון שהדרך הייתה ארוכה וקשה, ובפרט לילד קטן בגילו, לא הסכימו התלמידים הקדושים לקחת אותו איתם. הם עלו על העגלה, שהייתה רתומה לסוסים גדולים וחזקים והחלו להזדרז בדרכם. אולם נחמן הקטן לא ויתר בקלות, הוא פנה אל השם יתברך ואמר: "בבקשה, השם, תעשה עמי חסד, תן בליבם לקחת אותי איתם לראות את פני הצדיק, גם אני רוצה לראות את פניו הקדושים, את פניו המאירות". ותוך כדי תפילתו ניסה לעצור את העגלה. כשראה רבי חיים קרוסנר את עקשנותו הגדולה, תפס אותו בידו והעלה אותו אל העגלה. "אני אטפל בו ואשמור עליו בדרך", אמר רבי חיים קרוסנר, "בשביל ילד כזה, אשמח להתאמץ ולעזור לו להגיע אל הצדיק הנפלא".
קראתי את הדברים והתביישתי. ילד בן 7 קרע לי את הצורה...