מאורעות הזמנים האחרונים מחזירות אותי פעם אחר פעם לפעולת בני עקיבא הקלאסית: שתי דמויות מוצבות להן על הריצפה - האחת חרדית, שחורה ומזוקנת והשנייה גלוית ראש, לבושה במכנסיים קצרים וחולצת טריקו (או חבושה בכובע מצחייה במידה והמדריכים החליטו להמחיז את הפעולה..). על החניכים הנקרעים בין הדמויות הוטל להחליט עם מי הם מזדהים יותר, למי הם קרובים יותר, במי הם רואים דמות לחיקוי.
היום, במבט לאחור, ההחלטה אמורה להיות די פשוטה - ברור שאני קרוב יותר לאחי חובש השטריימל מאשר לאחי גלוי הראש. הרי גם אב-סבי חבש שטריימל דומה. אלו שורשיי, זוהי משפחתי, וגם אם דרכי היום מעט שונה הרי לא ניתן להתכחש לכך שהאמונה היא גורם דומיננטי בחיי ומשייכת אותי, ראשית לכל, לקבוצת המאמינים. כמי שבזמנו החופשי הולך לטישים בבני ברק ההשתייכות הבסיסית רק הופכת לפשוטה יותר.
כפי שבוודאי הערכתם לבד, עכשיו זה השלב בו מגיע האבל...
כותרות העיתונים לא יכולות שלא להטריד - הפגנות אלימות, תמיכה קולקטיבית בשוליים קיצוניים שעושים מעשים תמוהים ושלילה אינסטינקטיבית של כל מה שלא מוכר לחלוטין יכולים לפעמים להעלות לי את הסעיף. הדבר בולט במיוחד גם בתחום האינטרנט: בעוד ידוע ש30% מהמשפחות החרדיות גולשות באינטרנט, ממשיכים נושאי הדגל להתנגד בעוז לכל יוזמה של אינטרנט כשר, מסונן או דומיו - מתוך אמונה שעדיף שאנשים יגלשו באינטרנט פרוץ וירגישו רע עם עצמם מאשר לתת הכשר למשהו לא מושלם מספיק לשיטתם.
הסברות הללו, שמותירות בינתיים משפחות שלמות להתמודדות יומיומית קשה ומעיקה של התנדנדות בין תמיכה חינוכית בסברה הפשוטה לבין הפשקוויל המנחה אותם ברחוב גורמות, בעיניי, נזק חינוכי אדיר.
אז איך מכריעים בכל זאת? איך מנתבים את רגשות הלב כלפי הציבור החרדי? סברה אחת פשוטה אומרת שישנו נתק משמעותי בין החרדי כפי שהוא מסתמן בתקשורת לבין החרדי אותו אנחנו פוגשים ברחוב. אין לי ספק שזה נכון. גם התקשורת מעוותת ומסלפת מציאות, וגם קבוצה שולית של חרדים נהנית ליצור פרובוקציות כאלה שיתנו לאותה תקשורת עויינת על מה להתנפל, כי זה מקדם אינטרסים מסוימים שלהם.
אבל החילוק הזה לא מספיק. מה שמשאיר אותי עם האהבה לציבור הזה, עם האמון בו ועם הרגשת השייכות אליו הוא עניין האחר: החלק של הנשי של הציבור החרדי.
בשנה האחרונה עבדתי כרכז סוקרים במפקד האוכלוסין באיזור בני ברק. במסגרת המפקד נפגשנו עם מאות רבות של משפחות בני-ברקיות טיפוסיות: הבעל אברך או מלמד בישיבה, מספר ילדים גדול ממה שאנו רגילים אליו, חיים בבית לא גדול ובדרך כלל לא מחזיקים רכב. אך הנתון שהפתיע אותי יותר מכל היה כמות הנשים העובדות. אחוזים גבוהים של הנשים החרדיות יוצאות לעבוד מחוץ לבית, במקומות רחוקים, במשרות מלאות, בתחומים מגוונים מאד, הרבה יותר ממה ששיערתי. אותן נשים גם היו אלו שהתראיינו, קיבלו אותנו במאור פנים, תוך כדי ראיון הן הרגיעו את ילדיהן, סדרו את שולחן הסלון, וסגרו כל פינה אפשרית. פגשתי נשות חיל אמיתיות שמחזיקות את בתיהן בצורה מרשימה.
כשמדברים על הציבור החרדי קצת יותר מדי בתקשורת - אני נזכר בהן. בנשים, שבאופן טבעי לא מגיעות לתקשורת, לא מקבלות במה וחשיפה, ועומדות רק מאחורי הקלעים. אותן אני מעריץ ואיתן אני מזדהה. אשריהן וטוב להן.
(חלק מההשראה לכתיבת הטור הוא בעקבות מכתב נשות האברכים הכן והנוגע הזה)