ילדת הכוח שלי

לכל אחד מאיתנו יכול להיות הילד הזה שקשה לנו יותר להתחבר אליו. שאנחנו מרגישים שהוא זקוק לנו פחות, או שהכימיה לא עובדת טוב כמו עם הילדים האחרים

חדשות כיפה גילת בנט, מגזין נשים 22/10/19 14:41 כג בתשרי התשפ

ילדת הכוח שלי
בנט ומיכל, צילום: דימה וזינוביץ'

בכל הקשור לבחירת שמות הילדים שלי, ברגע שעלה במוחי שם שהרגיש לי מבפנים שזה השם ה"נכון", ברגע שהשם הזה נבט, לא עלו יותר שמות אחרים שיכלו להתחרות בו.

כשהבנתי שהשם שבחרנו לבתנו הראשונה הוא מיכל, על שם סבתה, לא היה לי נוח עם זה כלל. אפילו קצת נלחצתי. כי מבחינתי, להיות אמא ל"מיכל" זה אומר להיות אמא לילדה חזקה ודומיננטית.

כל ה"מיכליות" שהכרתי בחיי היו כאלה. ואני, שהרגשתי עדינה וביישנית, נרתעתי מהתפקיד שהולך ליפול לידיי. מה יהיה לי לתת לה?

ואכן, מיכלי מגיל קטן הייתה תקשורתית מאוד. כבר דיברה בגיל שנה. ילדה מלאת ביטחון עצמי.

ולא היה לנו פשוט יחד. היו בינינו חיכוכים, היא לא הייתה כל כך מרוצה מההחלטות שלי ומהתפקוד שלי כאמא.

אני גם רציתי שהיא תרקוד, כי היא היתה כל כך מוכשרת. אך הרגשתי שהיא כאילו בכוונה עושה הפוך ממה שאני רוצה בשבילה.

בפתח שנת הבת מצווה שלה היה לי ברור שאני רוצה לעשות כברת דרך כדי להתחבר לבת המתוקה שלי. לרקום את היחסים שלנו מחדש, אחרי שנים של עליות ומורדות.

היצבתי את היעד, ולא הרפיתי ממנו.

אחת הדרכים שבהן רציתי לעשות זאת הייתה דרך התורה. רציתי לקרב את מיכלי אליי, שתכיר אותי ושתבין אותי טוב יותר.

בגיל ההתבגרות, בדיוק בגיל שהיא נמצאת בו עכשיו, המוח מתפתח, והילדים מתחילים לראות אותנו, ההורים, יותר כמו בני אדם, עם החולשות שלנו. עד הרגע שמשהו מבשיל שם במוח, שגורם להם לחשוב באופן מופשט וביקורתי יותר - הם רואים אותנו כמושלמים. הם מאמינים שכל מה שאנחנו אומרים ועושים, כך זה אמור להיות. בגיל ההתבגרות הם לוקחים את כל הערכים ואת מה ששמעו בבית ומתחילים להטיל בהם ספק.

אז לפני שהיא תסיק מסקנות רציתי שהיא תדע יותר למה אני מתכוונת כשאני אומרת, למשל, שחזרתי בתשובה. ומהי היהדות שאני אוהבת, ולאן עלינו לשאוף.

אז לקחתי אותה לסדנת בת מצווה ברוח החסידות.

אני נזכרת ברגע שבו אמרתי לה שהסדנה תהיה מחוץ לעיר, ושהיא לא תכיר אף אחד. עבר בי פחד שהיא תגיד שהיא לא רוצה, שעשיתי טעות וש"תעשה טובה" שהיא באה. אבל במקום זה היא אמרה "סבבה", ומשם הכל היסטוריה.

אף שהייתי האמא היחידה שבלי כיסוי ראש, ומיכל הייתה הילדה היחידה שבבעלותה טלפון סלולרי ועם חצאית מעל הברך, התערינו בקבוצה לגמרי.

אני זוכרת שצחקנו כמו שבחיים לא צחקנו יחד, כשהבנו ששתינו לא מכירות את שמות הרבניות שנשאלו עליהן. מצד שני, מיכל הצילה את המצב עם ידע רחב על הדמויות התנ"כיות.

בהתחברות הפשוטה של מיכל לבנות בסדנה, ושלי לאמהות, הרגשתי שאנחנו מיישמות את הערך שכל כך חשוב לי, שהיא תדע שכולנו אותו הדבר. עם חצאית ארוכה או קצרה, בלי פלאפון, עם פלאפון, החיבור תמיד שם.

בסיום הסדנה התמוגגתי כשמיכל אמרה דבר מופלא בעיניי. היא אמרה שהיא למדה בסדנה שיש כל כך הרבה נשים גדולות בהיסטוריה היהודית שעשו דברים מדהימים ושגם היא רוצה לעשות דברים גדולים למען עם ישראל.

עוד יותר התמוגגתי כשהיא שאלה: "מה נעשה מעכשיו בכל יום רביעי בערב?"

הזמן שבילינו יחד, הדייט הקבוע, עם מנהגים קבועים, היה עבור שתינו משהו מיוחד, שלא הבנו איך הסתדרנו בלעדיו קודם.

בסיום השנה הזו אני יכולה לומר שעברנו דרך ארוכה ומרגשת. שהתקרבנו. שאני בטוחה הרבה יותר באהבתה, והיא בטוחה באהבתי אליה.

ואני רוצה להעביר הלאה את התובנה שלי, שזה לא משנה כלל באיזו דרך הייתי בוחרת להתחבר אל הבת המתבגרת שלי. כל מה שהייתי צריכה זה לִרצות, ולעשות. כל מה שהיא הייתה צריכה ממני זה להשתכנע בכך שאני רוצה בקשר איתה.

לכל אחד מאיתנו יכול להיות הילד הזה שקשה לנו יותר להתחבר אליו. שאנחנו מרגישים שהוא זקוק לנו פחות, או שהכימיה לא עובדת טוב כמו עם הילדים האחרים.

זה נורמלי. וזה לא נעים. אבל מה שזה אומר הוא, שעם הילד הזה נצטרך להתאמץ יותר. לעבוד יותר על הקשר. אך לעולם לא לוותר.