בימים אלו ישנם הורים שעסוקים בתקופת המלחמה בניסיון לתווך אותה לילדים ולמתבגרים שלנו:
מצד אחד לא לחשוף יותר מידי את הילדים לזוועות ולהתרחשויות שלא יצלקו את הנשמות הצעירות שלהם ויחרטו בהם מראות שילוו אותם עוד שנים רבות קדימה.
ומצד שני, אנחנו בכל זאת לא רוצים שהילדים שלנו יחיו באיזה לללנד בזמן שחיילים נהרגים, אזרחים נחטפים וכל המדינה על גלגלים.
איך בכל זאת אפשר לגרום לילדים שלנו לעצור רגע ולהבין שמה שהיה הוא לא יהיה ובוודאי שאי אפשר להתנהל במרחב כאילו לא קרה כלום?
איך אנחנו יכולים לקחת את המצב ולנצל אותו לצמיחה והתחדשות נוכח מבול סיפורי המלחמה וסיפורי הגבורה שכולנו שומעים?
שאלתי את התלמידים שלי שלוש שאלות:
1. האם יצא להם לעצור רגע ולחשוב על החיים שלהם?
2. אם הם מבינים שברגעים אלו ממש, ישנם חיילים, אזרחים מתנדבים שבעצם מקריבים את החיים שלהם בשביל שאנחנו נוכל לחיות כאן במדינה שלנו?
3. האם הם עצרו רגע וחשבו איך הם יוכלו בכלים שלהם, במקום שלהם, בזמן שלהם לתרום למדינה שלנו ולעזור לכלל האומה?
בלי פרטים. בלי סיפורי זוועות. בלי חלומות בהלות.
פשוט לעצור רגע ולשאול את שלושת השאלות.
לאחר מכן מומלץ לקיים דיון ולעבד עם הילדים שלנו את התשובות. תכלס זה לא בשמיים ויש תמיד
על מה לדבר בנושאים הכל כך חשובים הללו .
רק שלוש שאלות, אבל אם תמצאו את הזמן להקדיש לילדים שלכם ותשאלו אותם את השאלות הללו, תקבלו כאן חתיכת פוטנציאל לדיון שיכול להעניק לילדים שלכם פרספקטיבה שונה וייחודית שהם לא חשבו עליה במשך השנה, בזמנים נורמטיביים יותר.
להתרכז בדבר אחד, קטן. אבל משמעותי ובטוח
בנוסף אחד מהדברים החשובים בתקופה הזו היא לא לשקוע במצב פסיבי. במצב שבו אנחנו לא עושים כלום ורק סופגים את החדשות. ילדים, למרות שהם לא צרכני חדשות באופן ישיר כמונו, עדיין מקבלים וצורכים את המדיה: ניגשה אליי תלמידה ואמרה לי שהיא ואמא שלה החליטו לאפות עוגות לחיילים. אתמול כיתה שלמה הלכה למטבח הבית ספרי והכינה עוגיות. שמעתי על מאות בני נוער שנסעו לחממות בשביל לעזור לחקלאים בקטיף. בבית הספר שלנו חילקנו בקבוצת תפילה לכל תלמיד שם של חטוף שהוא יוכל להתפלל עליו.
מעבר לכך יש את עניין ההתפתחות האישית:
איך אנחנו יכולים להפוך את העולם לטוב ואצילי יותר דרך המעשים שלנו.
ביקשתי מהתלמידים שכל אחד ואחד מהם יחשוב על תכונה או נקודת התמודדות שקשה לו ושעליה הוא רוצה לעבוד בשביל להיות אדם טוב יותר. בשביל להפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר:
היו תלמידים שאמרו שיש להם מידת הכעס והם רוצים לעבוד עליה.
היו תלמידים שציינו את מידת הקנאה.
היו תלמידים שאמרו שהם לא מספיק שמים לב לחברים שלהם וזו ההזדמנות שלהם לעבוד על הסולידריות החברתית והאינטליגנציה הרגשית שלהם.
היו עוד ועוד תלמידים שציינו תכונות ונקודות קושי שהם מעוניינים לשפר. הבנתם את העיקרון.
זה הזמן להתחיל ולגלות מעורבות פעילה.
לא המתין. לא לחכות. רק לא להיות אדיש.
רק לא להמשיך כאילו כלום.