לא כל קנאה היא דבר הרסני: כך תנתבו את התכונה הבעייתית לטובתכם

השבוע באינסטגרם דיברתי ופרשתי את משנתי בנושא קנאת סופרים. ואז קיבלתי כמה הודעות ממש מוזרות ולא ברורות שבגדול טוענות שאין שום הבדל בין קנאה כזו וקנאה כזו ושבסופו של דבר מדובר ביצר הרסני.

אז זהו, שאני ממש לא מסכימה ומכיוון שיש לי הזדמנות לכתוב את שעל ליבי לא רק באינסטגרם, אני אנצל את השורות האלה להסביר למה התכוונתי ולמה יש הבדל מהותי בין סוגי הקנאה, ואיך לא כל קנאה היא הרסנית, אולי אפילו בדיוק להפך.

"קנאה זהו רגש טבעי לחלוטין. זה לא דבר שבהכרח ניתן לשלוט בו"

לכו איתי שניה אחורה או כמו שאמא שלי אומרת , "בואו נתחיל בבריאת העולם". קנאה זהו רגש טבעי לחלוטין. זה לא דבר שבהכרח ניתן לשלוט בו או לחילופין להגיד לעצמי אני לא מרגיש קנאה. למה אני אומרת את זה? כי זה חשוב להבין שלא כל דבר בחיים שלנו במיוחד שסובב ברגשות, הוא נשלט. נכון אנחנו יכולים למתן את התגובות שלנו או איך אנחנו מקבלים את ההד מהסביבה או לחילופין לעבוד על עצמנו בהיבט של האמונה העצמית והביטחון וזה יאפשר לנו לשלוט בצורה מסוימת על הרגשות. אבל אני מאמינה שהרגשות קיימים, אנחנו פשוט ממתנים אותם ולומדים להתנהל איתם במרחב הציבורי.

קחו למשל כעס. אפשר בהחלט להרגיש תחושה של כעס מהרבה סיבות וככל שאתה קטן יותר אתה פחות שולט על ביטוי הכעס במרחב, בטח קרה לכם שפגשתם אמא בסופר, עומדת חסרת אונים מול ילד בן שנתיים שכועס ורוקע ברצפה כי לא קיבל את הממתק שביקש. אני מאמינה שכשנפגוש את אותו הילד בגיל עשר, הביטוי של הכעס יהיה אחר לגמרי, אבל בוודאות זה לא אומר שהילד הזה למד לא לכעוס. הוא פשוט למד איך למתן את התגובות שלו כביטוי לכעס וגם למד איך הוא יכול לתעל את זה בצורה שונה לטובתו.

קנאה היא הכוח שמספק את הכוח שלנו להתקדם בעולם

לענייננו. קנאה הוא רגש שנחשב ממש לא פופולרי- מה אתה מקנא? יש בזה מעין תחושה שאם אתה מקנא במישהו אתה לא מפרגן לו על ההצלחה שלו, אתה לא יודע להפסיד, אתה אולי בנאדם ממורמר ולא מסופק בשלו. ואני אומרת לכם שקנאה יכולה להיות רגש מאוד חיובי ומאפשר ומרחיב את הדעת.

בסופו של דבר מה זה קנאה? זה לראות מישהו שיש לו משהו, או שהצליח לעשות משהו ולהתבאס על כך שאתה לא במקומו. שאתה לא הצלחת לעשות מה שהוא עשה. להצטער ולהבין שיכול להיות שיכולת להיות במקום דומה לשלו אבל עשית דברים אחרת במהלך הדרך שגרמו לך להגיע לתוצאה שונה בהחלט.

יותר מזה אני אגיד, שבבסיס התחושה הזאת היא לא ממש הגיונית . ההשוואה מראש, היא מוזרה. כי מה יש להשוות שתי נשים בנות 36 שלשתיהן יש ילדים, אבל כל אחת מרקע שונה, כשרונות אחרים, מצב חיים אחר ועוד ועוד. זה הרי ברור שממש כמו בסרט דלתות מסתובבות, החלטה אחת בלבד שונה בינהן משנה את כל הסיפור, וברוב המקרים לא מדובר על החלטה אחת שונה בלבד.

להשתמש ברגש הקנאה לדחיפה קדימה בכיוון עשייה 

ועדיין איכשהו, בלי שאנחנו שמים לב, אנחנו משווים. וההשוואה הזאת גורמת לנו לקנא.  מי לא מכיר את ההשוואה או הקנאה הזו שיש בין אחים. בהתחלה היא מאוד חזקה בילדות. יש ילדים שפחות שמים עליה דגש, יש כאלה שיותר. אבל היא קיימת כבר מגיל קטן. זהו רגש שאי אפשר להתעלם ממנו ומהכוח שלו על ההתקדמות שלנו בעולם.

אמממה. עם השנים כמו שאמרתי היא מקבלת יותר ויותר תדמית של רגש שלילי לחלוטין. שצריך להיפתר ממנו ויפה שעה אחת קודם. אני אגלה לכם סוד, המניע שגורם לנו לשאוף קדימה ולעשות ולפעול, אף הוא מונע מהרגש שנקרא קנאה.

אין מה לומר. אם קנאה והשוואה לא היו קיימות. היינו כולנו אותו הדבר נעים במסלולים דומים קופי אחד לשני. ואני מניחה שכולנו היינו נשארים במקום. והעולם הזה שאנחנו מכירים, שיש בו מלא הזדמנויות לעשייה והתפתחות היה הרבה יותר משעמם.

היכולת שלנו להסתכל לצדדים ולבחון מה מתאים לנו ומה פחות, מה משמח אותנו ומה לא. לאן אני יכול להגיע ולאן יש לי עוד לשאוף. זה מנוע אדיררררר! קוראים לזה "קנאת סופרים". קנאה שמייצרת לכם בוסט של אמביציה ורצון לעשות יותר ממה שעשיתם עד היום. אומרים ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה" וזה הרי כל כך הגיוני. אם אני רואה מישהו שעשה משהו או כתב משהו ואני מקנא כי גם אני רציתי לעשות משהו דומה, אני יכול להשתמש ברגש הזה הריגעי, לדחיפה קדימה בכיוון עשייה של מה שחלמתי כבר שנים (עיין ערך, נוגי חולמת רפואה), וכן בהחלט הקנאה הזו יכולה להפוך בשניה לקנאה צרה וממורמרת, אם היא גורמת לכם רק לשבת ולקטר להתבכיין על מר גורלכם, ועל הסיבות שגרמו לכם לא להצליח איפה שההוא כן הצליח.

"הפכתי את הרגש שלי מקנאה ממורמרת ומבואסת לקנאת סופרים. קנאה שמניעה אותי לביצוע לשינוי לעשייה"

מה יעזור לי להגיד שלא היה לי סיכוי להוציא בפסיכומטרי כמה שהיא צריך בשביל לימודי רפואה? מה זה עוזר לי? וזה מה שעשיתי שנים. בתוך הראש שלי תירצתי לעצמי למה אני לא עושה את זה. ותאמינו לי שאם אני רוצה גם עכשיו יש לי תירוצים טובים אפילו יותר ודווקא עכשיו אני בפעולה ועשייה להגשמת היעד. למה?

כי הפכתי את הרגש שלי מקנאה ממורמרת ומבואסת לקנאת סופרים. קנאה שמניעה אותי לביצוע לשינוי לעשייה.

אין ספק שזה לא קל. להיות במקום מסוים, לראות מישהו אחר שכבר הגיע לאן שאתם אפילו לא מעיזים לחלום, ולא להרגיש פשוט מבואסים שלכם זה לא הצליח. אבל תאמינו לי מנסיון של מישהי שאפילו עוד לא הגיע ליעד, עצם השינוי והמעבר לקנאת סופרים, למשהו אקטיבי שמנצל את הקנאה לעשייה בכיוון הנכון, כבר היא מעצימה ונוצר מעין כדור שלג כזה שיקח אתכם לגמרי במהירות אל החלום.