בואו נדבר על מחשבות אובדניות

נתחיל מהסוף: אסור לנו, אני חוזרת: אסור לנו! להיכנע למחשבות אובדניות. זה מסוכן נורא! אסור לנו להסכים לזה, ואנחנו צריכים ללמוד וללמד היטב איך להתמודד עם מחשבות כאלה ומה עושים כשהן מגיעות. כי זה נורא מסוכן! הערכות מסוכנות הן עיסוק בלתי פוסק במחשבה על מוות ובטכניקות כדי להגיע לשם. זה מסוכן! סכנת נפשות. כן, זאת סכנת נפשות. 

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהחיים הם טריגר // מותר להתאבל

  20/01/22 14:51

עכשיו אפשר לחזור להתחלה. נדבר קודם כל על מחשבות באופן כללי:

נקודת הייחוס של כל בני האנוש לעולם הם, ובכן, הם עצמם. כבר הבנו שאין דבר כזה "אובייקטיבי", כי כל אחד ואחת רואים וחווים את העולם מנקודת המבט שלהם, שמגיעה ביחד עם כל סך החוויות והדרך שבה העולם נראה, מרגיש ופועם עבורם מרגע הלידה.

זאת הסיבה שמספר המחשבות שיש בעולם גדול ממספר האנשים שיש בעולם. אין שני אנשים שחושבים אותו דבר על הכל. זה דבר די מדהים. אפילו אנחנו לא תמיד חושבים רק מחשבה אחת על כל אירוע שאנחנו רואים, שומעים, מרגישים או חווים. לפעמים אנחנו בעצמנו מתלבטים מה אנחנו חושבים, ואנחנו אפילו יכולים להיות במחשבות על משהו אחד המון המון שנים, בלי להכריע ויותר גרוע - בלי לדעת מה אנחנו חושבים עליו.

זאת הבנה חשובה - כי כל החיים שואלים אותנו "מה אנחנו חושבים", ואנחנו שולפים איזה משהו מהשרוול, מהבטן, מהכליות, ואומרים את מה שאנחנו חושבים, ולא תמיד אנחנו מקדישים מספיק מחשבה לשאלה - איך אנחנו יודעים מה אנחנו חושבים, ומה זה הדבר הזה שאנחנו חושבים תכלס.

אנחנו לא מקבלים החלטות על בסיס לוגי אלא על בסיס מה שאנחנו מרגישים ביחס לזה

דברים מאוד דומים קורים גם עם תחושות ורגשות. מרוב שהיינו עסוקים במבנים לוגיים של לשון ושפה, של היררכיות, של מבנים לרכישת מידע ומקצועות, של איך אמור להיראות "האדם הממוצע", איך הוא צריך להתנהג ומה הוא צריך לעשות, שכחנו להתעסק בכל החלק שעסוק בפיענוח של העולם מהכיוון הרגשי, האינטואיטיבי והיצרי, שהוא, תרצו או לא תרצו - בסופו של יום קובע מה נעשה ולאן נפנה. כי איכשהו אנחנו לא מקבלים החלטות על בסיס החלטות לוגיות ושקלול נתונים, אלא לפי מה שאנחנו מרגישים ביחס לזה. נסו להיזכר בפעם האחרונה שהחלפתם עבודה או מקום מגורים - מה היו השיקולים ומה קרה בסוף, או השבוע כשידעתם שאתם צריכים לעשות משהו ולא עשיתם אותו, או אפילו בפעם האחרונה שהתעצבנתם. אנחנו לא כל הזמן עושים את מה שאנחנו חושבים שצריך או נכון או כדאי.

במקום ללמד בגנים, בבתי הספר ובכל מסגרת אפשרית - איך אני יודעת מה אני אוהבת לעשות? מהו הייעוד שלי ומי קובע אותו? האם אפשר לשלוט על רגשות? מה הן מחשבות ומה עושים איתן? מה ההשפעה של רגשות ומחשבות על החיים שלי? - במאה השנים האחרונות אנחנו לומדים ומלמדים רק מבנים חיצוניים, שעסוקים ב"מה צריך", בלמידת מקצועות מובנים, וידע שאפשר לרכוש, והזנחנו לגמרי את המבנים הפנימיים, אלה שעסוקים ב"מה" וב"לשם מה", את אלה שעוסקים ביצירה ובנפש האנושית, שבסוף מכריעים כל פסיק בחיינו.

כשאנחנו מרגישים משהו, אנחנו יודעים לומר - אי אפשר להתווכח עם רגשות. כשאנחנו חושבים משהו, אנחנו יודעים לומר - אי אפשר להתווכח עם מחשבות.

זה דבר מדהים, כן? כי הגישה הזו עוצרת כל למידה, כל התפתחות, וכל תקשורת אנושית.

אם מישהו נעלב ממני כי הוא חשב שאמרתי "אתה עורב", כשמה שבאמת אמרתי הוא "אתה אוהב" - הוא נעלב, ואנחנו מקבלים את זה שהוא נעלב, ועכשיו צריכים להתפייס ולהסביר שלא לזה התכוונתי, וייקח לו זמן להירגע כי זה מה שהוא שמע, ואולי גם לי, כי זה לא הוגן שהוא אמר שזה מה שאמרתי אבל זה לא מה שאמרתי. וככה, טעות קטנה, פסיק לא במקום, הופך לסערת רוחות, שלפעמים יש לה השלכות דרמטיות על חיינו.

במחקר מוכח כבר לא מעט שנים שיש לנו שליטה על המחשבות 

וכל זה רק בגלל שבשנים האחרונות הפכנו להיות עבדים של תחושות פיזיות בגוף שלנו שאנחנו קוראים להם רגשות, ועבדים של רעיונות שחולפים בראש שלנו, שאנחנו קוראים להם מחשבות. ואנחנו עבדים כי אנחנו מקבלים אותם כמובנים מאליהם, בתוספת תנועת ידיים שהולכות לצדדים בליווי הטקסט: "אבל זה מה שאני מרגישה", או "אבל זה מה שאני חושב". כאילו כוח עליון לחש לנו שכך בדיוק זה היה.

ויש סיכוי שלא כך היה. כי כל אחד חווה את עצמו אחרת, ואת המפגש שלו עם העולם אחרת, ואת המפגש שלו איתנו אחרת. הרגשות הם תחושות פיזיות שאנחנו מחברים להם משמעות, והמחשבות הן מידע שאנחנו מפרשים ומקדישים לו תשומת לב. זה הדבר. הפרשנות הזו היא לא קדושה, והיא לא קבועה, והיא משתנה לא מעט לאורך החיים, למרות שהאירוע עצמו נותר האירוע עצמו. ככל שאנחנו גדלים ומתפתחים אנחנו מסתכלים עליו אחרת.

אז על מה המחשבות שלנו לאורך החיים? על הדברים שאנחנו עוברים וחווים, על הקשרים שלנו עם העולם שסביבנו, עם תפיסות העולם שלנו דרך המעשים, האמונות, התקוות והציפיות שלנו. ואם אין לנו עולם שמחוץ לנו? אז נחשוב על עצמנו. ככה זה המוח האנושי. הוא כל הזמן מספק לנו מחשבות, גם אם בדיוק בא לנו לא לחשוב על כלום. צריך מיומנות מאוד גבוהה כדי לא לחשוב על כלום (בסביבה שאין בה גירויים חיצוניים), ואם אין לנו במה לעסוק - אנחנו תמיד תמיד נחזור לעסוק בעצמנו. במי אנחנו, במה קרה לנו, במה עשינו ולאן כל זה הולך. המחשבות שלנו תמיד יוצאות מאיתנו וחוזרות אלינו. אנחנו תמיד חושבים על הנושאים שאנחנו עסוקים בהם, שאנחנו מכירים אותם, שאנחנו תופסים כחלק מחיינו.

למחשבות יש משמעות דרמטית צילום: shutterstock

אז אחרי כל ההקדמה הארוכה הזו על מחשבות ורגשות, אפשר להגיע לנושא שלשמו התכנסנו: "מחשבות אובדניות". במחקר כבר ברור ומוכח כבר לא מעט שנים שיש לנו שליטה על המחשבות שלנו. גם אם הן משמחות ונעימות, וגם אם הן איומות וקשות. זאת מיומנות, וצריך ללמוד לעשות את זה, אבל אנחנו בהחלט יכולים לשלוט במחשבות שלנו. הן לא "קורות לנו", אלא אנחנו אלה שיוצרים אותן. אנחנו יכולים לבחור על מה לחשוב ואיזה מחשבות אנחנו רוצים להוציא מהמערכת שלנו.

ויש משמעות דרמטית למחשבות שלנו, כי הפעולות והמעשים שלנו הם תולדה של המחשבות שלנו. המציאות היומיומית שלנו מוכתבת על ידי המחשבות שלנו. שאנחנו מכתיבים. זה לא קורה במודע, אבל הגיע הזמן להתחיל להקדיש זמן ומרחב ומודעות לדבר הזה, כי הוא משנה חיים. כי הוא חיים ומוות. אנשים הולכים לאן שהמחשבות שלהם הולכות. אבל אנחנו אלה שמוליכים את המחשבות שלנו.

כן, לוקח זמן ללמוד את זה, להבין את זה, להפנים את זה, לתכנן ולסדר את זה. כן, זה לא תמיד מהרגע להרגע. אבל זה בידיים שלנו, ובפרשנות שלנו, וביכולות שלנו. דבר אחד צריך להיות ברור, ממש ברור: מחשבות מוות מולידות מוות, ומחשבות חיים מולידות חיים. אין לנו שליטה על הגורמים שאינם תלויים בנו שיביאו לחיינו ולמותנו, אבל יש לנו יכולת ללמוד לשלוט על המחשבות הפנימיות שיכולות להביא לחיינו ולמותנו.

מחשבות אובדניות הן מסוכנות מאוד. כשיש מחשבות אובדניות אנחנו לא צריכים לעמוד מולן ולחפור בהן בלי הפסקה. אנחנו צריכים לעמוד מולן ולעקור אותן. להוציא אותן מהמערכת. לא לעסוק בהן ולהטמיע אותן במסלולי הטייס האוטומטי, בברירות המחדל של המוח שלנו. אנחנו צריכים למצוא כל דרך אפשרית כדי להרוג את המחשבות האלה, ולספק מחשבות אחרות שהן מחשבות של חיים, של יצירה, של בריאות ושל תקווה.

יש לנו דרך ארוכה לעשות בעולמות המחשבות והרגשות. יש לנו דרך ארוכה לעשות כדי לגלות מה הייעוד שלנו, מה טוב לנו ומה אנחנו אוהבים לעשות בחיים. לא צריך הכל היום. אבל את המוות צריך לעצור אתמול. בידינו הדבר.