טור אישי בכל פעם שאני מנסה להיות הגיבורה זה מסתיים רע

זה פשוט לא פשוט בכלל.

לפני כמה ימים נפל לי האסימון, אם יש כזה בכלל בימים בהם כסף עובר בשקר כלשהו שנקרא אפליקציה, שאני הולכת לעבור עוד שנה משוגעת כמו שהייתה לי ואולי אפילו יותר.

קיבלתי הודעה מאוניברסיטת בר אילן שכותרתה אחת המביכות שיש, "הודעה קבלה/דחייה". כאילו זה היה להם קשה מדי לחלק את המכתבים לשתי כותרות שונות. כמה חסרי רגישות אפשר להיות? ואני, שאת הודעת הדחייה לא הייתי צריכה לקבל, כי הבנתי מה מצבי כבר לפני כמה שבועות טובים, קיבלתי כאפה.

אני לא בת 25 עם כלב וחבר, אני בת 37 עם ילדים 

אני כבר שבוע מנסה ללמוד מתי שאני יכולה. פה שעה, שם שעתיים, להתחיל להכין לעצמי את התנ"ך הגדול ממנו אלמד ואשתפשף לקראת המבחן במרץ. אבל המוח שלי מסרב להיכנס לרוטינת למידה. נכון, חזרתי לעבוד במקביל. אבל זה כבר ברור שאני חייבת להתחיל ללמוד מעכשיו קצת קצת. אני לא בת 25 עם כלב וחבר, אני בת 37 עם חמישה ילדים וההוא שעדיין לא בבית (סתמו, זה לוקח זמן להיפטר מתפקיד. הטעות במקור כמאמר בארי שלנו- "אבא שלי נפטר מהעבודה"), ואני חייבת גם לעבוד. אני אוהבת לעבוד. אני גם רוצה ממש להתקבל ואני מפחדת שאני לא מצליחה להתניע שוב. איזו תסבוכת אלוהים.

השבוע שיתפתי את חברות השבט שלי בטור הקודם, בגלל נושא החברות שהיה במרכזו. וחברה אחת חכמה שלי סיפרה שבקואצ'ינג יש שלוש דמויות מרכזיות שצריך להצליח לא להיות אחת מהן, כי באופן מיידי הן מובילות האחת לשנייה במעין מעגל חוזר שיכול להטריף את החיים: הגיבור, הקורבן והתוקף.

כשאתה גיבור גדול ועושה הרבה מעבר ליכולתך בהתחלה זה נחמד עד שאתה קורס. ואז אתה הופך להיות קורבן של המציאות. כי איבדת את עצמך ומישהו חייב להיות אשם בזה. ואז אתה לגמרי תוקף, שהרי מישהו אשם במצב המחורבן הזה שהגעת אליו, לא?

האמת אם להודות על האמת? אני לגמרי כזאת. קשה לי מאוד לבקש עזרה וגם אם כבר ביקשתי אני מתפדחת בטירוף. אני גם מאוד רוצה לרצות את הסובבים אותי אז הרבה פעמים אני מוותרת על עצמי וקורעת את עצמי כדי פשוט לא להצטרך להתמודד עם האכזבה שלהם (ייסורי מצפון ילדים ע"ע)

אבל המחיר שאני משלמת, אוהו, גדול מאוד.

בכל פעם שאני גיבורה גדולה בסוף אני מסיימת במפח נפש. מאוכזבת, עצבנית על העולם. ובעיקר לא מסופקת ממציאות חיי, למרות שיש בה כל כך הרבה טוב. אני מגיעה למצב שהכל קודם לרצונות שלי. כי היי, מי ישכיב את הילדים טוב ממני? ומי יצליח לכתוב את הטקסט לשיווק של מותג זה או אחר טוב ממני, למרות שקבענו שבעל המותג אחראי על חלק מהדברים, אני עדיין עושה יותר ממה שסיכמנו.

ומה יהיה עם עיצוב הבית, האם זה הגיוני ללכת ולחזור לאיש השיש 4 פעמים עם תינוקת על הידיים, ולסיים עם גב תפוס ובסוף בכלל לבחור שיש אחר בהחלטה של רגע? אבל זה קשה. אני מרגישה שאני צריכה לשלוט, לקבל החלטות מלאות חכמות נכונות, וכאילו אין סיכוי שמישהו אחר בעולם יצליח לעזור לי או לעשות את זה טוב כמוני.

וכן זה בהכרח אומר שיכול להיות שמישהו בהתחלה יעשה את זה פחות טוב ממני. בוודאות. מניסיון.

אבל מה האפשרות השנייה? זה או שאני אעשה הכל וגם אקרוס או שאני אשחרר, זה יבוצע כנראה פחות טוב ממה שהייתי יכולה לבצע בעצמי. אבל אני לא אשחק את משחק הגיבורה כי אם כן זה יצליח אולי, אבל על חשבון מה.

בסוף, כמו בתאוריה של הקאוצ'ינג, אני מסיימת את תפקיד הגיבורה והופכת להיות הקורבן תוקפני: "אבל למה הכל אני עושה בבית הזה?" "אני כל הזמן בבית מחליפה חיתולים ולא מספיקה כלום" ועוד כהנה וכהנה משפטים שאני מאמינה שאתם יכולים להשלים בעצמכם, שהרי אני לא היחידה שהתחילה גיבורה וסיימה קורבן שתוקף.

בקיצור חברים, בהקשר של הרפואה אני לא בטוחה שמצאתי דרך לצאת מהפלונטר. מה שבטוח שאני חייבת להוריד מעצמי עומס, כדי שאוכל להתפנות לדבר הזה. אתמול הצלחתי קצת. שלחתי את ההוא להשכיב את הבנות, התקלחתי היטב והתיישבתי לשעתיים למידה.

נכון, אין לי מושג איך הן נרדמו, ומישהו אחר כיסה אותן, אמר קריאת שמע, ונתן נשיקת לילה טוב. אבל היי, הספקתי עשרה עמודי למידה בפיזיולוגיה, מה גם  שהצלחתי להבין מה שלמדתי. הבנות הלכו לישון יפה סך הכל, ואפילו הלכתי לישון עם שיער יבש, מה שמבטיח לי שהבוקר הבא לא יכלול BAD HAIR DAY, וזאת כבר בהחלט נחשבת הצלחה כבירה.