קבוצת הווטסאפ של הורי המעון סוערת, בעקבות החלטה על כך שהצוות הנוכחי לא ימשיך בשנה הבאה עם קבוצת הילדים שלנו. גם אני מאוד רציתי שהצוות ימשיך. מדובר ללא ספק בצוות מנצח - הגננת המובילה נפלאה, מקדישה את כל כולה לעבודה, משרה אווירה כל כך נעימה בגן, הילדים רגועים, הצוות רגוע, הכול מתקתק, תענוג. באמת זכינו בשנה נהדרת על אף הקורונה וכל האילוצים שהיא גררה. רצינו עוד שנה ביחד. בגנים, מאוד מקובל שממשיכים שנתיים עם אותה גננת, אז למה במעון לא?
נדמה שבמעון, כשהם בסך הכל בני שנתיים, זה אפילו חשוב יותר. מה גם שהמעון הזה סוחט לנו את חשבון הבנק באכזריות, (בעיר מעולם לא נתקלנו בסכומים כאלה...שמחו בחלקכם, עירוניסטים) אבל כנראה שגם זה לא עוזר, ומכל מיני שיקולי מערכת, שלא רואה דווקא את טובת הילדים במקום הראשון, הוחלט שלא. הילדים ימשיכו בשנה הבאה עם צוות שהם לא מכירים. אבל עם כל האכזבה, רציתי בכל זאת להציע הסתכלות אחרת.
קודם כל, למרות תחלופת הצוות, קבוצת הילדים נשארת קבועה. למעלה מעשרים ילדים שכבר מכירים היטב אחד את השני. הם פיתחו כבר עולם חברתי שלם שהוא רק שלהם. זה ודאי מקל על ההסתגלות, (וזה נכון גם במקרה של ילד שממשיך רק עם חבר אחד). דבר שני, הסתגלות לצוות חדש היא לאו דווקא דבר רע, גם אם הצוות הקודם היה מושלם. אומרים שילדים מסתגלים הכי מהר וזה נכון. בניגוד למבוגרים, הילדים מקבלים את השינויים בצורה טבעית ובפשטות, בעיקר אם אין שדר אחר שעובר אליהם מאחד ההורים או מהצוות. ופה אנחנו נכנסים לתמונה. אם לנו יש התנגדות למצב, וקושי לקבל אותו, הסיכוי שלילד יהיה קשה יותר, רק גדל. וכמובן להפך, אם אנחנו שלמים עם המצב, מאמינים בצוות וברצונו בטובת ילדנו, השדר גם כן עובר מאיתנו לילדים.
מה היתרונות בצוות חדש? קודם כל צוות חדש, ברוב המסגרות, מעיד שהילד גדל. רק ילד שסיים שנה במעון עובר לצוות חדש. אז סימן שגדלנו והתקדמנו. הילד נכנס למבנה של המעון, ומבחין בכך שילדים קטנים ממנו נכנסים לחדר שהוא היה בו בשנה שעברה, והוא נכנס לחדר אחר, של הגדולים. התחושה של הילד שהוא 'עלה כיתה' היא הרגשה נהדרת ובריאה. אנחנו קולטים את התחושה הזאת מגיל צעיר מאוד, והיא מלווה אותנו גם בהמשך. באופן טבעי אנחנו שואפים כל הזמן לעלות.
גדילה והתקדמות פירושן שהילד יכול ומסוגל להתמודד עם אתגרים חדשים. יש לו את הכלים לכך. צוות חדש עונה לגמרי על האתגר. הילד מתמודד עם פנים חדשות, קולות חדשים וכו'. ההתמודדות הזאת כוללת פיתוח מיומנויות של התבוננות, הקשבה, שימת לב. הילד נדרש לשתף פעולה - להישמע אולי לכללים חדשים, להשתתף בסדר יום חדש, להכיר משחקים חדשים - לקלוט מציאות חדשה. אבל זה לא מספיק משכנע את האימהות. 'שיקלטו מציאות חדשה בעוד שנה שנתיים, למה עכשיו? למה הם לא יכולים להישאר בטוב ובמוכר רק עוד קצת?'
הצורך הזה להגן על הילדים שלנו, 'לרפד' מה שאפשר ולחסוך מהם התמודדויות מיותרות נובע ממקום טוב וטהור אצלנו, ברור. אבל אם נחשוב על זה, הוא נובע גם ממקום שרואה בילד יצור חלש ושברירי, ואולי יש מקום לבחון את זה, כי גם לגבי ילדים אפשר לומר שהגיל לא קובע. בתוך הקטנטנים האלה טמונים כוחות אדירים. גם כוחות פיזיים ובוודאי כוחות נפשיים. היכולת שלנו לראות אל תוך הילדים, משחררת מדאגה ונוטעת אמון. קטן עליהם.
מוקדש בהערכה רבה ובאהבה, לגננת רינת מנחם ולכל צוות 'פטל'.
הכותבת: שרון רחל פלג, אם לחמישה, מנחת הורים ומורים בגישת שפר, מורה לעברית וסטודנטית לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך.