תא"ל הרב ישראל וייס, הרב הראשי לצה"ל, הוא אחד האנשים העסוקים ביותר במדינה. אחריות רבה מוטלת כתפיו, ורשימת משימות ארוכה עומדת לפניו. רק אתמול חזר משליחות מטעם הצבא בהונגריה, וכבר הוא מתעסק במרץ בכל העניינים שעל הרב הצבאי הראשי לטפל בהם: פסיקת הלכה ופתרון בעיות בתחום הדת בצה"ל, טיפול בענייני כשרות, שבת וקבורה, ביקורי תנחומים אצל משפחות שכולות של חיילים ונפגעי טרור (ולצערנו יש הרבה כאלו לאחרונה), וזו רק תחילת הרשימה.
אף על פי כן, כששמע על מה אנחנו רוצים לדבר איתו, נענה מייד. הוא פינה לנו זמן בתוך סדר היום העמוס שלו, והסכים להשיב על שאלותינו.
מה הקשר בין הרב וייס, הרב הראשי לצה"ל, לנושא תאונות הדרכים, אתם שואלים?
לרב וייס יש נגיעה אישית לנושא הזה.
הבת שלו.
תהילה, קראו לה.
"זה קרה לפני 19 שנים. י"ח בכסליו, תשמ"ד. יום חמישי, אחת בצהריים. תהילה, בתי, סיימה את הלימודים. היא למדה בבי"ס 'נעם' בירושלים, ובתום היום ביקשה לחצות את הכביש במעבר החצייה, שם יש רמזור להולכי רגל. גרנו באותה העת במעלות דפנה. היא מבקשת לחצות, כרטיסיה ביד ימין, תיק גדול וכבד על הכתף, אבל היא לא כל כך מצליחה לעבור משום שלפני מעבר החצייה (יש שם קו עצירה לבן גדול שמחייב את המכוניות לעצור בנקודה הזאת על מנת לאפשר חצייה בטוחה להולכי הרגל) עומד אוטובוס שחצה את קו העצירה וחנה על מחצית מעבר החצייה, כך שהיא התקשתה לראות את רמזור הולכי הרגל שניצב מולה. בשלב שהיה לה אור ירוק היא התחילה לחצות, ובאמצע חצייתה התחלף הרמזור לאדום, כלומר: התחלף לירוק לנהג. הנהג לא יכול היה להבחין בה מרום מושבו, כי היא היתה נמוכה מדי. הוא התחיל לנסוע. היא נפלה בקידמת האוטובוס. באיזשהו מקום משהו בחלקים האחוריים של האוטובוס פגע לה בתיק והסיט את ראשה אל עבר הגלגלים השמאליים שעלו על ראשה. היא היתה בת שמונה וחצי".
הרב וייס מדבר בקול שקט ועמוק. הוא מתנסח ברהיטות ובצורה ברורה. למרות שאת הסיפור הזה כבר סיפר מן הסתם עשרות (ואולי מאות) פעמים, נדמה היה שבעיניו הכחולות מתנוצצת לחלוחית.
על הכוננית במשרדו הצנוע ניצבת תמונה של ילדה. ילדונת חמודה עם חיוך מתוק מאוזן לאוזן, ועיניים כחולות גדולות ושמחות. תהילה. היא היתה צריכה להיות היום בת 27, מן הסתם, נשואה ואם לילדים. מה שנשאר ממנה כעת זה רק תמונות וזכרונות...
"מאז שתהילה נהרגה לפני 19 שנים אני עוסק בנושא, ומשתדל לדבר עליו על כל במה אפשרית שאני מוזמן אליה, בצבא ובאזרחות. המגמה שלי היא ליידע את הציבור שהנגיעה שלי היא לא נגיעה פרטית שלי אלא היא עלולה להיות מחר נגיעה שלהם. לא מדובר כאן במשהו שנמצא בעיר אחרת ובארץ אחרת, שכן, אם אנחנו, במדינת ישראל, נמשיך לנהוג בתת-תרבות נהיגה שאנחנו נוהגים בה היום, ונעשה את זה גם מחר, סטטיסטית, אף אחד מאיתנו, (וכאן הרב וייס מגביה את קולו) אבל אף אחד (!), לא יימלט משפיכות הדמים הזאת".
אותנו לא היה צריך להפחיד. בדרך אל הראיון עם הרב וייס, ב'קרייה' בתל אביב (מקום משכנם של כל המפקדים והקצינים הבכירים של מדינת ישראל), ראינו מחזה מזעזע. לאחר שנתקענו ב'פקק' ארוך ראו עינינו את הסיבה לעיכוב. משאית הפוכה שמתחתיה נמצא מה שפעם היה נראה כמו מכונית. התוצאה קטלנית ביותר – שלושה הרוגים.
לרב וייס אין ספק בנוגע למידת האחריות שלנו בנושא, ולמה שיקרה אם לא נעשה בדחיפות משהו בעניין:
"הסטטיסטיקה היא מאד פשוטה, והיא חדה וכואבת. אני כמובן מאחל ומתפלל ומייחל שזה לא יקרה, אבל אם נהיה אטומים גם מחר, אז זה יקרה. 95% ויותר מתאונות הדרכים מוגדרות בסטטיסטיקה כתאונות "נגרמות". זה לא איזה כח עליון או גזירה משמים, זה משהו שהוא בידינו כנהגים וכהולכי רגל, יש סיבות לכך שאנחנו עושים את זה, אבל זה בידינו".
כל מי שמשוחח עם הרב וייס בנושא, מגלה עד כמה הוא חי את הדברים וחווה אותם באמת ללא הפסקה. הוא גם זה שנאלץ ללכת לנחם הורים ואחים שכולים, לנסות לעודד אותם, להפיח בהם תקווה, איזושהי נחמה. אבל האם יש בכלל נחמה? האם יש משהו שאפשר לומר להם? למרבה הצער, אומר הרב וייס שהתשובה לכך היא שלילית.
"מה שהכי כואב הוא שאין שום אלמנט של נחמה בסיפור הזה. אני הולך לנחם משפחות שכולות של חיילים. מי שנופל בקרב, שם אני יכול לטעון איזשהו טיעון , לומר איזושהי אמירה, "הקריב את עצמו, הקדיש את עצמו". אבל כאן - סתם, סתם, פשוט סתם. בלי שום סיבה שבעולם! והדבר הזה צורב עוד יותר, הוא זורה מלח על הפצעים באופן שבו אתה מרגיש שהיה פה 'פיספוס' שלא היה הכרחי, פשוט לא מחויב המציאות".
וכאן הרב וייס שוטח בפנינו את הנתונים. מספרים יבשים בסך הכל, אבל כמה כאב לב, סבל ודמעות נמצאים מאחוריהם-
"אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל סטטיסטית כ- 10 בני אדם נהרגים בכל שבוע בתאונות דרכים. אלף פלוס (לעיתים ה'פלוס' הזה הוא 200,300,400) נפצעים בתאונות דרכים בכל שבוע. אתם יודעים מה זה אלף אנשים שנשפך דמם כל שבוע? אלף אנשים! המשמעות הישירה היא שזה אנחנו מחר! או עוד שנה חלילה. כי אלף כפול השבועות בשנה זה 55,000, חלקי 6 מליון תושבי המדינה זה בערך 120. בגדול, לחלק ל-80 שנות החיים הממוצעות של בני האדם זה אומר שאיפה שהוא על ציר החיים שלנו זה יתפוס אותנו. ואם לא אותנו אז מישהו במעגל הכי קרוב האפשרי, האישה, הילדים, מישהו, לא נימלט, וביתר ציוריות אני אומר שאנחנו בעצם מחוברים לאיזה 'פתיל השהייה' שדולק, שבוער, שיתפוצץ - בטוח שיתפוצץ, אם לא נשנה משהו מאוד מהותי בתרבות הנהיגה. אנחנו מתנהגים אל מול התופעה הזו כאילו לא קרה כלום, אנחנו דוממים. ואני יוצא בזעקה שמבקשת לטעון שאם אנחנו נידום היום, נדמם חלילה מחר.
אנחנו צריכים לעשות "שיעורי בית" וכשנידרש להגיע למעלה ונישאל האם "ידינו לא שפכו את הדם הזה", נאמר בהחלטיות, שלא שפכו את הדם הזה! מי בעשייה ומי בחוסר מעש. בעצם, אין מציאות של חוסר מעש בעניין הזה".
הרב וייס עוצר לרגע. הוא חושב כמה שניות ומוסיף משפט נוסף. ניכר שהדברים נאמרים אצלו מתוך כאב אמיתי:
"במדינה שלנו, לדאבון לב, יש הבדל בין דם לדם. יש דמים שזועקים יותר כמו אירועי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) וכדו', ויש דמים שניגרים בלי שאף אחד בכלל מתייחס. אבל בסוף כשהאבל הזה פותח את הדלת שלנו וחודר למשפחות אז ההתמודדות היא אותה התמודדות, מי שנופל בקרב ומי שנופל בקרב על הכביש זה אותו אבל, זה אותו חושך, זה אותו חוסר תקווה, זה אותו יאוש, זה אותו חידלון".
- יכול להיות שיש משהו באופי הישראלי ש'התרגל להיפגש עם המוות' , בין אם זה בצבא, בין אם זה בשגרת היום-יום בצל הפיגועים, ובגלל זה אנחנו פחות נבהלים מהעניין הזה, פחות רגישים לחיי אדם?
- אני שומע את האמירה הזאת ואני מתקומם כנגדה משום שאני מתרגם אותה למשל לעצמי. אני לדאבון לב נפגש בכל יום כמעט, עם הסיטואציה הזו. אני משתדל לאזן את הצער והכאב הזה גם בצלילים של שמחה, כי אנחנו עוסקים גם בעניין הזה, אבל אילו קהות החושים היתה אוחזת בי, הייתי פושט את מדיי. אם לא הייתי מרגיש שאני כואב, שותף ומחובר ודומע ממש כפי שעושה זאת המשפחה השכולה, אין לי מקום בעשייה הציבורית הזו. ולכן אני רוצה לומר שאני לא יכול לקבל ולא יכול להבין הרגל למוות.
-אנחנו רואים ויודעים את הסטטיסטיקות האלו, הן מתפרסמות כל חודש או כל סוף שבוע. איך למרות כל זה אנחנו נכנסים ל"שיגרה" הזו של אדישות והתעלמות?
- ישנו מנגנון של "אחיזה בחיים", מנגנון שבו אנחנו מסתתרים מתחת לחומה שבכותרתה מונח המשפט "לי זה לא יקרה!". מין אמירה כזו, חזקה מאוד. אני מרגיש אותה גם חלילה כשזה קורה בצבא כשאנחנו באים למשפחות להודיע, התגובה היא "זה פשוט לא יכול להיות", "אולי זה מישהו אחר", "אולי הזיהוי לא היה מוחלט". ולכן הם באים לזהות, לוודא, להגיד שלום. להגיד לך את האמת- גם לי זה קרה. כשהודיעו לי על הבת שלי, לא היה לי ספק שמישהו טעה כאן. כי היו שתי חברות שגרו במעלות דפנה, ושתיהן למדו באותה כיתה, ולשתיהן היו עיניים כחולות ושתיהן היו בלונדיניות, וכל התיאורים כל כך דמו לשכנה. עד שבסוף התברר שזו באמת הבת שלנו.
אנחנו אנשים "אופטימיים חסרי תקנה" בעניין הזה, ומקווים שמה שקרה לשכן לא יקרה גם לנו. בוודאי אם זה קרה לשכן אז זה כבר "טופל" בשכונה, ואפשר "לטפל" בשכונה אחרת, אנחנו כבר "שילמנו את המחיר". כשאתה בא לספר לדוגמא על משפחת ארנוולד (אחד המתנדבים ב"חברים מקשיבים", שאחותו נהרגה בתאונת דרכים לפני 4 שנים, ולפני כמה שבועות אמו נהרגה באותו אופן), אתה בא עם אירוע טרגי של משפחה ששילמה מחיר כפול שמבקשים לומר שאתה לא יודע מתי זה יקרה עוד פעם. זה מפחיד".
אנחנו עומדים מול המספרים וגודל הטרגדיה משתקפת לעינינו, ורוצים להבין: למה זה קורה?
הרב וייס מנסה להסביר:
"הבן אדם משועבד אל היצר שלו, ולעיתים השיעבוד הזה יוצר מצב שהאדם מאבד את "האדם" שבו. מתוך רצון ליהנות את הנאת הרגע, האדם מבקש להזרים את האדרנלין לדמו. ליהנות עכשיו, ללחוץ על דוושת המרוץ להרגיש תחושה של התעלות כזו, ושיהיה מה שיהיה- "אכול ושתה כי- יהיה מה שיהיה". אני מדגיש את העניין הזה בפני חיילים, כמו בעניינים אחרים זוהי בהמיות יצרית, משום שאם יש משהו שמשותף לנו ולבעלי החיים, למשהו הזה קוראים "יצר". "יצר" זה מין דחף לבצע איזושהי פעולה מסוימת שמספקת לנו רגע של הנאה, רגע של מתיקות מדומה, וירטואלית, שחוסמת לנו את יכולת הראייה של משמעויות עתידיות שנגזרות מן המעשה שאנחנו עושים -זוהי בהמיות. בהמה, שמיצי הקיבה שלה פועלים, צריכה רק להנמיך את ראשה ולנגוס בכל מה שהיא רואה. ואילו כשאנחנו רעבים, אנחנו עוברים כמה וכמה שלבים עד ה"נגיסה" במאכל המסוים הזה. יש איזה שהוא תהליך של בירור: האם הלחם הזה הוא שלי, האם הפרשנו ממנו, האם ברכנו, האם נטלנו ידיים. כל מיני מהלכים שיוצרים אצלנו את שיקול הדעת, אנחנו לא מתנהלים על פי תאווה יצרית. הרעיון הזה מופיע ב"דורנו מול שאלות הנצח" של ד"ר ברט, שאומר שזה ההבדל בין "יצר" ל"רצון"- לאדם ישנו צורך להכניס חייץ של מחשבה בין פקודת היצר הראשונית לבין המימוש והתרגום והוצאתו אל הפועל. ברגע שאנחנו חושבים, אנחנו מגביהים את עצמנו לדרגה של "רצון", קרי: של אדם".
הרב וייס חוזר ומדגיש שוב ושוב את האחריות של האדם, וממילא את אשמתו בעניין-
"קחו את העניין של ילד שנקטף ובאופן שהוא נקטף, לא בצורה שהיתה מחויבת המציאות, מישהו אשם באיזו שהיא מידה של אשמה, של פשיעה. יש כאן פשיעה, השאלה כאן היא רק באילו אחוזים, לפעמים זה מאה אחוז שמתקרב לרצח בעיניי. כי אתה עושה רק את החשבון הפרטי שלך ואתה 'שם פס' על כל העולם".
- אז בעצם שורש הבעיה לא קשור דווקא לתאונות בדרכים, אלא הוא הרבה יותר רחב ונוגע לעוד תחומים בחיים.
-נכון, קרא לזה חינוך, תרבות, קרא לזה זילות החיים, קדושת האדם. אין במדינה שלנו את זה. 'אין' זו אולי מילה חריפה מדי, אבל אנחנו נדרשים לתיקון מאוד יסודי. אני שואל את עצמי: יש במדינה הזאת ערך לחיים? קדושה לאדם? אני מסמן עכשיו סימני שאלה ענקיים, זה נשמע לא טוב, אבל תפתח את העיתון כל יום ותראה שאנחנו לא מקפידים על החיים, לא של עצמנו ולא של זולתנו. אדם לא יכול לחשב רק את החשבונות הפרטיים, הנקודתיים שלו. איפה המחויבות שלו למעגלים הנוספים? למשפחה? אני יכול ליהנות בלי לקחת בחשבון שמאחורי הסיכון שאני נוטל על עצמי עומדים אימא ואבא אחים ואחיות?! אם האדם יבין מה הוא עושה לעצמו ולא רק לעצמו, אלא מה הוא עושה לכל המעגלים הנוספים - אין לי ספק שהוא היה חושב עשר פעמים לפני כן. להיכנס למשפחה שכולה זה אומר להיכנס לחושך, לאיבוד תקווה, ואיבוד עתיד שלפעמים אין לו תקומה".
וכאן מוסיף הרב וייס דבר חריף:
"חז"ל מבטיחים לנו ש"שנים עשר חודש הם זמן של שכחה" - יתירה מזו, "גזירה על המת שישתכח מן הלב". לעניות דעתי, מתוך הניסיון שלי, לא רק הפרטי, אלא הצה"לי, לא רק שאין שכחה, יש חדות של זיכרון. כשיש נטילת חיים שלא בדרך הטבע, כשילדים צעירים נגדעים באיבם, כשהפרח הזה נקטף בדמי ימיו, ככל שחולף הזמן מתחדד הכאב. זוהי תופעה שלכאורה נראית פרדוקסלית משום שאנחנו מתרחקים מן האירוע ומתקרבים לכאב . אני עומד על מפתן קבריהם של חיילים בשנה החמישית ובעשירית, ואני רואה את התופעה הזאת כשהיא מתרחשת, איך האנשים מבינים לאט שהילד הזה שלא היה בחנוכה שעבר גם לא ידליק נרות השנה, ואף פעם הוא לא יישב איתנו שוב בליל הסדר, והמודעות והכאב פשוט הולכים וקורעים את הבן אדם".
______________________________________
מתברר שמלאך המוות לא פוסח על אף אחד. גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאלניים, עשירים ועניים. אך מבחינת הגילאים, מקום מיוחד תופסים הצעירים. אלו שרק סיימו צבא, ואלו שעוד לא התחילו אותו. צעירים שכל החיים עוד לפניהם. צעירים שלא הספיקו עוד ללמוד מקצוע, לראות עולם, לאהוב, להתחתן, להוליד ילדים. ואנחנו שואלים: למה? האם הנהיגה של הצעירים שונה משל המבוגרים? מה גורם להם להיפגע יותר?
הרב וייס מסביר: "80% מהצעירים, בגילאי 24-18, בראש סולם תרבות הנהיגה שלהם עומד הצורך לעשות רושם. להרשים את החברה שיושבת לידך, את החבר'ה שבספסל האחורי- להרשים!
אם זאת המגמה לא תמיד יוצאים ממנה בחיים. צריך לצרף לזה גם את ה"לי זה לא יקרה", ואת הצורך בליהנות, ותבין למה האופנועים בירידות לסדום "סוגרים סקלה" ("לסגור סקלה" זה ביטוי שמשמעו למצות את היכולת של האופנוע), אח"כ הם 'משכיבים' אותו, כלומר: מטים אותו על צידו כאשר או האופנוע או האגזוז נושקים לאספלט - ואז יוצאים ניצוצות, ואז -"עשינו את זה"! אני אומר תמיד לחיילים: ומה קורה אם לא יוצאים ניצוצות? ישנן שתי אפשריות: אפשרות אחת לעשות השכבה נוספת, אפשרות שניה שאשכבה נוספת תהיה כבר בתחום אחריותי, ואז זה סוף הדרך. אם אני עושה את האשכבה, זו כבר התחנה הסופית..."
לדעת הרב וייס, האשמים במה שקורה הם רבים. הנהגים, הולכי הרגל, הצעירים והמזלזלים, אך הוא אינו חושך את שבטו גם מעוד קבוצה אחת:
"אני חושב שיש הרבה מאוד אשמה גם אצל ההורים. במוצאי השבת האחרונה נתתי הרצאה בקהילה מסויימת בפתח תקווה. הם עשו ערב גדול , והזמינו אותי להרצות וכיוון שזה היה בי"ח כסליו, יום הפטירה של תהילה בתי, התניתי איתם שאני מדבר על תאונות דרכים. אחרי ההרצאה ניגש אלי אדם ואומר לי: "הרב, קיבלתי על עצמי בתום ההרצאה שלא לתת עוד את מפתחות הרכב שלי לבני". יש לו בן, בן 16, שנהג באופן קבוע ברכב של האב. אמרתי לו : "תדע לך שאתה פושע - המתנת להרצאה שלי ? אתה פשוט פושע". זו תופעה. אני תמיד בהרצאות שלי שואל, ודרך אגב אני מבקש שלא יענו לי, שלא יגידו לי כן או לא, שלא ירימו אצבע, אני אפילו לצורך העניין מסתובב כשגבי אל הקהל כשאני שואל את השאלה: "האם יש כאן מישהו שאחז בהגה קודם שקיבל רשיון? ". והם לא ממושמעים אז הם צועקים 'כן'... זה לא סיפור לנסוע במדינה שלנו ללא רשיון, וההורים מגבים . מה זה מגבים ? קראתי פעם, שמשטרת ראשון לציון עשתה מבצע ותוך שעה היא תפסה ארבעה צעירים ללא רישיון, ליד שניים מתוכם ישבו ההורים! כי המשפחה "תומכת". זה לא סתם שהם זורקים את הילדים לרחוב!".
איך אפשר להבין את זה שישנם אנשים דתיים המקפידים על קלה כבחמורה, ואילו בנושא הזה יש אצלם הפקרות? רואים אנשים שמתפלפלים בהלכות שבת בין 'בורר' ל'מבשל', ואחר כך נוהגים בפראות ובחוסר אחריות על הכביש בלי להניד עפעף, כי הם ממהרים לשיעור או משהו כזה? למה הרבנות אינה יוצאת בפסיקה חד משמעית שזה ממש רצח ?
הרב וייס עונה בצורה נחרצת:
"אם אתה שואל אותי, הם לא "דתיים" באמת, אם הם לא מקפידים על דבר כל כך מרכזי! "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" זה דבר עצום! זה לא רק שהם לא נשמרים לנפשות של עצמם, הם פוגעים בנפשות אחרות!
אני אינני אחראי על הרבנות האזרחית אלא על הרבנות הצבאית, אם כי כמו שאמרתי לכם, אני פועל גם במעגלים חיצוניים. נדמה לי שהצבא יכול להיות דגם אמיתי לעניין הזה. יש הרבה מאוד חילוניים שהם דתיים בתחום הזה של בטיחות בדרכים, שהם באמת ממושמעים, ואני ב - 19השנים האחרונות יכול לומר במידה מרובה של ענווה ולא חלילה לטפוח על שכמי, שבמיעוט החיילים המעורבים בתאונות הדרכים יש לי בזה גם חלק".
לרב וייס יש בהחלט ניסיון רב של התמודדות עם הבעיה וניסיון לפתור אותה במסגרת הצבא. ביקשנו להבין באילו דרכים הצבא מתמודד (ובמידה רבה גם מצליח) עם הבעיה.
"הצבא עובד בראש ובראשונה בשיטת היראה. מפחידים את האנשים, עוצרים רכבים, ומענישים אותם. "המקל עובד שעות נוספות". הצבא זו מערכת שיכולה לפעול בדרך הזאת. קצין שיודע שהרכב שלו מעורב בתאונת דרכים (דרך אגב, בין באשמתו ובין שלא באשמתו), הוא יושב בקרן זווית כמה ימים או שבועות. מעכשיו הוא יזהיר את הנהג שלו פעמים רבות קודם שייצא לדרך. תשאל את הנהג שלי, יש לו את עשרת הדיברות שנתתי לו על נהיגה, והמבחן שלו הוא לא כשהוא איתי, אלא כשהוא לבד ברכב. אני מסביר לו שגם אז הוא במעקב מתמיד של הקב"ה והוא לא חופשי לעיסוקיו".
האם ניתן ליישם את שיטת הענישה והיראה גם במערכת האזרחית? האם 'שיטת ההפחדה' שננקטת היום, בכל מיני מקומות, של הצגת תמונות וסיפורים של פצועים והרוגים, דם והרס, באמת מועילה?
"הצבא פועל בשיטה של הפחדה וענישה, ואני בהרצאות שלי פועל באופן של הסבר אמוציונאלי - רגשי. אני במודע לוקח את ספל הדם הפרטי שלי, אני אומר כמובן באופן דמיוני, ושופך את זה במלא הכאב בפרצופיהם של השומעים. אני עושה זאת עד שאנשים בוכים. הם יוצאים מההרצאה שלי בוכים, ואני מאמין בדרך הזאת שאי אפשר לחזור לשיגרה אחרי 30 שניות. לוקח פרק זמן של זעזוע ואנשים מחויבים פשוט לעצום את העיניים ולקבל על עצמם איזושהי קבלה פרטית, אישית. אחרי ההרצאה אני לא קם עד שכל אחד מקבל על עצמו איזשהו תיקון. כי הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואין אף אחד מאיתנו שלא נסע פעם על 101 קמ"ש במקום על 100, אז אני מבקש שיוריד את ה - 1. משהו לפחות, איזושהי קבלה. אני יודע שתמיד אומרים לי שאנחנו בסדר, כאילו – 'השני אשם' ו'זה בגללו', ו'אין מה לעשות' ו'כמה שתדבר זה כבר לא יעזור', '50 שנה מדברים איתנו' וכו' . אבל אם באמת כל אחד ידליק את פנסיו האנושיים, האישיים, ויאיר את ד' אמותיו בתחום הזה- "אור חדש על ציון תאיר" כל אחד בד' אמותיו, תהיה שם מדורה של חיוב!".
מה חלקם של בני הנוער והילדים במלחמה הזאת, גם אלו שעדיין לא נוהגים? האם גם הם יכולים לקחת חלק במאבק?
"אני תמיד אומר שגם למי שלא נוגע בהגה, אלא יושב ליד, יש תפקיד מאוד מהותי. כלומר, אם החבר שלי רוצה להרשים אותי, אז 'עלי זה לא עושה רושם', כי אותי זה מפחיד. ואם מישהו מאיים על החיים שלי יש לי תפקיד כפול, פעם אחת לשמור על חיי , ופעם שניה לשמור על החיים שלו. אני חושב שזה עולם הפוך. יש תפקיד לילדים מול ההורים שלהם, כי לעיתים זו רעה חולה שהשתרשה בטבע האדם.
אני רואה תפקיד לילדים שלי ואף לנכדים שלי . אם הנכדה שלי מעירה לי הערה כגון: "סבא, איך אתה נוהג?", תאמין לי, זה הכי דוקר. בשבילי זו סטירת לחי. זה דוקר כי: פעם אחת אני סבא שלה, ופעם שניה כי אני נושא את הדגל הזה של זהירות בדרכים. לפעמים אנו הולכים אחורה וזה לא "והגדת לבנך", אלא לעיתים זה "בנך שמגיד לך". אתן לך דוגמא: חזרתי עכשיו מהונגריה הייתי כמה ימים בצבא הונגריה ונפגשנו קצת עם הקהילה היהודית, וראיתי מה עשו 50 שנות קומוניזם של נתק מהתורה ומהיהדות. היום בבתי הספר היהודיים בהונגריה לומדים הילדים הצעירים ענייני כשרות ושבת וחגים ומלמדים את ההורים והם מלמדים את הסבא והסבתא- זה הולך "סלטה לאחור" .
הרב וייס שותק ונשען לאחור על מקום מושבו. יש משהו מרשים באדם הזה. משהו שמושך אותך אליו כמו מגנט. אולי זו השלווה המהולה בנחישות בה הוא מדבר, אולי העוצמה הפנימית, אולי המדים והדרגות שעל כתפיו, ואולי הכל ביחד.
היינו שמחים להישאר ולשוחח איתו על עוד הרבה נושאים אחרים אבל כבר הגיע זמננו ללכת, ולרב וייס בוודאי מחכים עיסוקים רבים.
ביקשנו לשאול אותו עוד שאלה אחת:
התקופה הזו שאנו נמצאים בה היא קשה לכולם, ולנוער במיוחד. יש ילדים שנהרגים בדרכם לבית הספר, יש בני נוער שנוסעים תחת אש ברכבים מוגנים כל יום. איזה מסר הרב רוצה להעביר בתקופה זו לילדים ולבני הנוער, לא רק בנושא של המאבק בתאונות הדרכים, אלא בכלל ביחס לכל מה שקורה?
"אני שוב חוזר רגע לביקור שלי בהונגריה. הופעתי שם לפני האוניברסיטה היהודית ונשאלתי על ידי סטודנטים יהודים שאמורים להגיע ארצה בעוד חודשיים, האם אני לא מפחד, כיצד אני חוזר למדינת ישראל. והאמת היא שיצאתי להונגריה בחמש אחה"צ אחרי ההלויה של אל"מ דרור ויינברג ז"ל, וחזרתי לארץ ביום חמישי לפנות בוקר לפיגוע שהיה בקרית מנחם. שם אמרתי להם שלא רק שאני לא מפחד, אני גאה, אני בוטח, אני מאמין. בשלב מסוים זה היה נראה לי לרגע כאמירות לא אמיתיות. כשאני רואה את הבת שלי, שמדריכה בסניף "עזרא" שבקרית מנחם, אשר איבד את אחת החניכות בסניף , בוכה בכי נורא, זה כואב, ולעיתים זה שובר. אני אומר כאן אמירה מאוד כוללנית: אני חושב שאנחנו צריכים ללמד את הדור הצעיר מהי גבורה אמיתית! אנחנו צריכים להיות גיבורים במדינה הזאת. גבורה אמיתית יש לה כמה מיני פרשנויות כמו למשל "איזהו גיבור הכובש את יצרו" וזה מתחבר לנושא תאונות הדרכים, או למשל גבורה במישור אחר- "מי שהופך את שונאו לאוהבו" שאף זה קשור לנושא.
במעגל השלישי של הגבורה אני חושב שמקומנו כמחנכים הוא לדעת "להציב את העתיד הרחוק בהווה". מה זאת אומרת? לדעת שמבחנים קשים שאנחנו עוברים עכשיו דורשים מאיתנו לאסוף את כל משאבי הנפש, את כל התעצומות הפנימיות - כדי שנוכל להגביה עצמנו מד' האמות שאנו שרויים בהם, לעלות על איזשהי במה, על איזשהו כסא שדרכו נראה את המהלך העתידי, את המכלול, את התמונה בשלימותה. אתה יכול לראות את זה בכל מיני אופנים. אתה יכול לראות את זה במאבק שלנו על ארץ ישראל. אנו מאמינים שאנו בראשית המאבק אבל יש כל כך הרבה אמונה במאבק הזה, שהתוצאה הסופית נותנת לנו את היכולת לחיות את המבחנים העכשויים. ממש כמו בפרשיות השבוע, קחו למשל את יעקב - איך הוא הצליח לגור בכפיפה אחת עם לבן, קחו את הכל, את הבריחה שלו מביתו ואת האיומים שלו מעשו, את הרדיפה של אליפז ואת 20 השנים שהוא שהה בביתו של לבן. איך הוא שרד את התקופות הללו?
התשובה היא שיעקב אבינו היה אבי הראייה הזו. היתה לו היכולת לדלג מעל הרגע שהוא חי שם. 'רגע' זה יכול להיות "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה" (כלומר, שנים ארוכות), אבל בראייה של פרספקטיבה, בראייה של נצח, של אלפי שנים לאחור, זה 'רגע'. יעקב אבינו לא הלך לביתו של לבן לבנות את ביתו הפרטי, אלא לבנות את בית ישראל ולהוליד את נצח ישראל. אז כשרואים את האופק, את העתיד, את התוצאה, מתמלאים בעוצמות, מתמלאים בכח. אנחנו מדברים על ארץ ישראל, על המאבק על א"י, הרי אנחנו נהיה כאן, אנחנו נישרוד".
לפני שאנחנו נפרדים, הרב וייס מתייחס גם להתמודדות שלנו כאנשים מאמינים עם הכאב והאובדן של אנשים קרובים. וכמי שחווה את זה על בשרו, הוא יודע היטב על מה הוא מדבר.
"אני חושב שגם אם הקב"ה נוגע במי מאיתנו באופן אישי והוא נוטל את יקירו, גם אז יהודי המאמין - מאמין ש"כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד". זאת אומרת - זה מבחן קשה עם המון המון שאלות, ודרך אגב השאלות הן לגיטימיות ומותר לנו לשאול אך עד גבולות מסוימים. גבולות הגיזרה בעיני הם: "שאלה" - לגיטימית, "תמיהה" - אסורה. ואני לא רוצה להכנס להבחנה, אבל אי אפשר בגין איזושהי החלטה אלוקית לבוא ולומר "מנתקים מגע", "לא חברים יותר", אנחנו "ברוגז", "לא מאמינים" וכן הלאה. זאת אומרת, אם אנחנו יהודים מאמינים, ואני מזדמן למשפחות שהאמונה היא הבסיס שעליו הן חיות, ולמשפחות שהאמונה היא מהן והלאה, אני רואה שיכולת ההתמודדות היא הרבה יותר חזקה אצל משפחות מאמינות שנאחזות באמונה. משפחות שאין להן את האמונה, או לחילופין, מאבדות את האמונה כתוצאה מאירוע כזה טראומטי, משפחות כאלה עלולות לשלם במחיר התרסקות פנימית, ואני רואה משפחות שמתרסקות".
וכאן הוא מתייחס גם לאסון הפרטי שלו:
"אם תשאלו אותי היום, 19 שנה אחרי המבחן הפרטי שלי אני מאמין באופן שונה ממה שהאמנתי באותה נקודת זמן. אני זוכר כאילו זה היה היום , שעמדתי בשתים עשרה בלילה ליד מפתן מיטתה של בתי ושאלתי את הקב"ה שאלות קשות שכותרתן הראשית היתה: "זו תורה וזו שכרה"?! "כבד את אביך ואת אמך" היתה המצווה הכי נעלה שהילדה הזאת ידעה לעשות, על מצווה זו מבטיח הקב"ה אריכות ימים. ואיך זה מתורגם למעשה?
והיום, אני אומר לכם, לא שאני כאילו מסכים עם זה שהקב"ה לקח לי אותה, אבל אני מבין הרבה יותר משהבנתי קודם. אני בתמונה הזאת הכוללת שיבצתי במהלך השנים חלקי פזל כאלה שפתאום יצרו לחיי הבנה. אני הרבה יותר קרוב אל הקב"ה בהבנתי בשאלה זאת משהייתי אז, ואין לי צל של ספק, ואני בטוח, שזה שלקחו לי את הילדה זה לטובה".
הרב וייס ליווה אותנו אל הדלת ונפרד מאיתנו לשלום. הנסיעה חזרה עברה עלינו בשתיקה. דבר אחד אני יכול להבטיח לכם. הנהיגה בדרך חזרה היתה שונה מהנהיגה שלנו לפני כן.
- סוף -
ראיון עם הרב הראשי לצה''ל, תא''ל הרב ישראל וייס – ''המלחמה האמיתית''
האם יש דרך לנחם משפחה שכולה שאיבדה את יקירה בתאונת דרכים? האם יש משהו ב'אופי הישראלי' שכבר לא מתרגש ממוות? איך ייתכן שאנשים דתיים שמקפידים על 'קלה כבחמורה' מזלזלים בחיי אדם על הכביש? על דרך התמודדות של אנשים מאמינים עם מוות ושכול, על הבדל בין דם לדם במדינת ישראל ועוד
