לפני 20 שנה, פסע לו ילד צעיר במעלה הגבעה העולה אל כפר הרוא"ה. הילד בן 14 וקצת, בא מבית רגיל שבו הוריו נתנו לו חינוך ראוי וסיפקו את כל צרכיו. הילד נסע לישיבה בכפר הרוא"ה כדור שני לחינוך בדרכם של הרב נריה והרב צוקרמן זצ"ל וזכה להכיר ולהתחנך על ידי שניהם. העולם שנפרס בפניו והאפשרויות שהכיר בעקבות היציאה מהבית קבעו וקיבעו את תפיסת עולמו בהמשך חייו. החינוך הפנימייתי טבע בו ערכים ועקרונות שמלווים אותו עד היום ומסייעים לו בעבודתו כמחנך בישיבה פנימייתית. החינוך הפנימייתי נתן לו ביטחון עצמי לנסוע מרחקים גדולים ולדעת ל"הסתדר לבד" בלי לרוץ אל סינרה המחמם והנעים של אמא. החינוך הפנימייתי הפגיש אותו עם תפילות, נוסחים, שירים שלא הכיר וככל הנראה לא היה מכיר. החינוך הפנימייתי הפך אותו מילד נרגן ובכיין שחושב שהכל מגיע לו לבחור שיודע כשצריך לשים את טובת הכלל לפני טובתו הוא. החינוך הפנימייתי נתן לו את היכולת לעצב את אישיותו על פי מודלים נוספים ולבנות אותה על בסיס החינוך שקיבל מהבית... והילד הזה הוא אני.
כתבה גב' תמר ביטון מאמר ארוך ומרשים שפורסם אתמול בכיפה, על תום עידן הפנימיות בחינוך הציוני-דתי וברשותכם ארצה להתייחס לכמה נקודות שעלו לי מדבריה. גילוי נאות אני משמש כר"מ בישיבה תיכונית פנימייתית.
החינוך הפנימייתי-התורני (וברשותכם אתעלם מדוגמאות החינוך באנגליה) מגמתו ומטרתו ברורה ונכונה. לפני 60 שנה הרצון והרעיון היה "להציל" את הילדים מהרחוב שהרי כך הייתה המציאות, ילדים אחרי סיום שמונה שנות לימוד עזבו את חיי התורה והמצוות ועברו למקומות אחרים. כיום, החינוך הפנימייתי מרענן פניו ומביא את הילד במפגש בלתי אמצעי וקרוב עם בני תורה, צעירים כמבוגרים, שאיתם הוא גדל וצומח 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע (כשיש שבת ישיבה). המפגש לא בא להחליף, ח"ו, את הדמות ההורית ואת המפגש עם אבא, אמא והאחים אלא לתת עוד רובד לעולם החינוך שהבית מספק. תפיסת העולם הפנימייתית כבר מזמן אינה רואה את עצמה כ"מחליפה" את החינוך ההורי אלא כ"שותפה"/"משלימה" את הרווחים. אפילו יום הכיפורים הופך לאירוע מיוחד בישיבה שבו משתלבים הנוסחים והבוגרים באים מידי שנה להתרפק ולשאוב מהאווירה הישיבתית-פנימייתית שכל כך אהבו.
חינוך הוא חוויה מעצבת גם להורים וגם לילדים היתרון הגדול של הפנימיות הוא בעטיפה המלאה שהילד נעטף בה על ידי ר"מ, מדריך, אם פנימייה וצוות שלם שמשקיע ימים, לילות, שבתות וחגים על מנת לקדם ולחנך את הנער באופן המיטבי על פי דרכה החינוכית של הישיבה (כמובן שהדרך משתנה על פי הישיבות השונות אבל העיקרון נשמר).
מעגלי המרוויחים מהחינוך הפנימייתי הם ארבעה:
הילד- הילד לומד להתחשב באחרים, בבית בד"כ יש לו חדר משלו ובפנימייה עליו ללמוד איך לחלוק את "הפרטיות" שלו עם עוד שניים-ארבעה חברים בכיבוי האורות, במניעת רעש, בהתחשבות בכמות האוכל שהוא נוטל לעצמו וכן הלאה וכן הלאה. בנוסף, הילד לומד שניתן ואף בריא מידי פעם להתנתק ממרוץ האינטרנט/פייסבוק/סלולר ולצאת החוצה אל החבר במשחק הכדורסל, בישיבה על פק"ל קפה, ובשיחות עומק אל תוך הלילה על עולמו. כמובן שהנער אף מקבל על עצמו אחריות גדולה יותר על לימודיו ואינו נזקק ל"ליטוף" ההופך לעתים ל"לחץ פיזי מתון" המדרבן אותו למקומות שלא בהכרח רוצה ומסוגל להגיע דבר המגורם לתסכול רב אצלו.
המשפחה- הבן/האח הופך למנהיג בבית, אמירה שלו ומעשים שלו הנעשים מתוך הבגרות והאחריות (ראה הסעיף הקודם) מקבעים את מעמדו כאדם רציני, בוגר ושקול. השעות המעטות אותן הוא מבלה בבית בהכוונה נכונה יכולות להיות מנוצלות היטב ל"סחיטת" ומיצוי העוצמות אותן ספג בישיבה.
היישוב/החברה- החברה הסובבת מרוויחה מדריכים רציניים ואחראיים, חבר'ה שיודעים מה המשמעות של השקעה בשעות הקטנות כיוון שראו זאת אצל מחנכיהם באופן מוחשי. היישוב מרוויח בני תורה צעירים המקיימים מניינים ויוזמים שיעורים וחבורות לימוד במהלך החופש הגדול, חבר'ה עם ראש על הכתפיים וכתפיים רחבות שלוקחות אחריות, יוזמות ועושות.
המסורות- דווקא מתוך הכרות עם מסורות שונות ואחרות הילד ילמד להעריך ולהוקיר את מסורתו שלו הרי אם כל ילד יתחנך בביתו לעולם ילד שנולד להורים יוצאי אירופה (המכונים: אשכנזים) לעולם לא ידע להעריך את יופיו של הפיוט "בתי צאי", "אעופה אשכונה" ו"מה נאוו" ושכנו הנולד להורים יוצאי ארצות ערב לעולם לא ילמד את "י-ה אכסוף", "יום שבת קודש הוא" ו"כל מקדש שביעי". נכון הדבר שבעבר ניסו ליצור נוסח אחיד על ידי רמיסת הנוסחים האחרים אבל היום המצב שונה לחלוטין וחבל ל"שפוך את התינוק עם האמבטיה". הפתיחות, ההקשבה וההכלה יגיעו רק מתוך הכירות ומפגש ולא מתוך התבצרות והתכנסות בתא המשפחתי.
מאמר חז"ל שלטענת הכותבת הנכבדה שייך לאסכולה מסוימת הוא משנה מפורשת באבות. זוהי אינה אסכולה אלא הדרכה לאנשים שאינם גרים במקום תורה שיגלו למקום זה ובכך יצילו את נפשם. אינני מזלזל בתרומה ובחיבור לחלקים נוספים בעם אבל על מנת שאדם יוכל לתת משהו עליו להיות "בר הכי" על מנת שדבריו ומעשיו לא ייראו כאוסף של סיסמאות נבובות מתוכן אלא כדרך חיים הנובעת מעומק מחשבתי ורצון אמיתי להיות חלק. זהו לא עונש ולא חלק מהוויתורים הנדרשים מלומד התורה אלא הדרכה רוחנית. ישנם שלבים שונים בחיי האדם ושלב הנערות הוא אולי שלב שבו כדאי גם לדעת להתכנס ולהתמלא בתוכן, בעומק וברצון על מנת שהחיבור הבא אחר כך אל החיים לא יהיה מזויף ועקום.
בשולי דבריה של הכותבת היא חטאה, לדעתי בחטא הגדול מכולם, על פי דבריה ההטרדות המיניות נפוצות בעיקר בחברה הפנימייתית ואף הפנימייתית תורנית, דבר שהוא שקר מוחלט והוצאת שם רע על מאות מחנכים ומחנכות שמקרבים, מצילים וכן ר"ל גם מחבקים את הנערים והנערות הבאים אליהם לעצה טובה ולמעט חום. (אפילו הפרשיה האחרונה המסעירה את הציבור הציוני-דתי, בהנחה שהיא אמיתית ונכונה, לא התרחשה בישיבה פנימייתית אלא במוסד ללא פנימייה) הטיעון כאילו הפנימיה מעודדת מקרים כאלו הוא מוטעה במקרה הטוב ומרושע במקרה הרע, ואין לו מקום בדיון כזה.
כששלחתי את מאמר זה למשפחתי וחברי לתגובה, אחת התגובות שקיבלתי הייתה: "אתה מתעלם מהמחיר שמשלמת משפחה לחינוך הפנימייתי". כוונתם הייתה כפולה, גם המחירים החינוכיים/משפחתיים אותם ציינה הכותבת במאמרה וגם המחיר הכלכלי הכבד שמטילה הפנימיה על משפחות. אל הטיעון הראשון התייחסתי בדברים לעיל ואכן צריך לשקול כבכל החלטה את הרווח מול ההפסד ולקבל אותה בשילוב ובשיתוף עם הילד. לגבי הטיעון השני, אינני כלכלן ואינני נכנס לשיקוליה הכלכליים של כל משפחה, אני מקבל ומבין שלא כל משפחה רוצה ומסוגלת לעמוד במחיר הכלכלי של החינוך בפנימייה רק צריך להיזהר לא להפוך קושי אמיתי לדגל אידיאולוגי.
אולי כדאי באמת לחשוב על שינוי, וקביעת דפוס חשיבה בו כל ילד יעשה ויבחר כפי שירצה, לאחר דיון עם הוריו והמשפחה לא תעמוד בדרכו ואף תדע לקבל את הבחירות השונות שלו, כל עוד הם לא פוגמים במרקם המשפחה. אם יבחר הילד ללמוד בפנימייה על אף המחירים שבה, משפחתו, חבריו, הקומונרית שלו יעריכו אותו על בחירתו זו ויאפשרו לו לחוות את נעוריו בצורה בה בחר. ואם יבחר ללמוד במוסד הקרוב לבית יקבל את החום והאהבה המלאים בבית והבית יהווה את העוגן שישלח את הספינה יום אחד לדרכה מתוך חיבור והכרה אמיתית. הבית הדינמי והמשתנה עם הפנימיה המחנכת, המעצבת והמבגרת עובדים יחד להשלים את דמותו של הילד לשנים הבאות כחייל נאמן, כאזרח מסור וכחלק משרשרת הדורות במילוי תפקידו ושליחותו בעולם על פי הדרכתה של תורה ורצונו של ד'.
הכותב הוא בוגר יב"ע כפר הרוא"ה ומשמש כר"מ בישיבה התיכונית לחינוך סביבתי סוסיא. לתגובות והערות: micstg@gmail.com