את עלילת הסיפור הזה חיברה המציאות. היא בנתה עלילה מדהימה בכאב ובמורכבות שלה, אבל לקח לי כמעט שנתיים להצליח להעלות אותה על הכתב.
זה התחיל בכ"ז בניסן, לפני שנתיים בדיוק, כשמחבל רצח את שלום שרקי הי"ד, ופצע קשה את שירה קליין תבדל לחיים ארוכים. שלום היה חבר שלי, שירה הייתה חברה של אפרת אשתי. כך נוצר המצב הכואב והמטורף, שבו אני הייתי בהלם מוחלט כשאפרת עדיין לא ידעה שזאת חברה שלה שנפצעה; אני השלמתי בשלב כלשהו עם האובדן, אבל אפרת השתגעה מדאגה לחברה שלה שמורדמת ומונשמת; לבסוף אפרת שמחה שחברה שלה משתחררת מבית החולים, ואני התחלתי לעכל ששלום לא ישתחרר משום מקום ולא יחזור. וכל זה סביב יום העצמאות.
כשהוצאתי ספר עם כל הסיפורים שפרסמתי בימי העצמאות האחרונים (ביניהם אלה שפורסמו כאן בכיפה), הרגשתי שהוא לא יהיה שלם עד שאכתוב את הסיפור הזה. לא שעכשיו הספר יהיה שלם, אלא להפך: עכשיו הוא יתמודד עם החיסרון.
הערב התקרב. הדי הבלאנס בקעו מרחבת המתנ"ס ומילאו את חלל הבית. העיר אורותיה הדליקה. אני מסתובב בבית, מעביר חפצים אקראיים לתיק גדול לקראת הנסיעה שלנו ביום העצמאות. המחשבות בתוכי ממשיכות להתרוצץ, בלי להיכנס לשום תיק, לשום קטגוריה, לשום מקום מנוחה.
"איזו חולצה אתה לובש, של שבת?" אפרת שאלה. היא הלכה ממקום למקום בבית, ולכל צעד הייתה מטרה מדויקת. צלילים מהטלפון שלה הודיעו שהיא קיבלה הודעה מקבוצה כלשהי, אבל היא אפילו לא התקרבה לראות. ממילא זה בטח עוד טקסט בנאלי ליום הזיכרון. אחת לשתי דקות היא העירה אותי בשאלה, בקשה או פקודה, כמו שעון מעורר על נודניק, ששוב ושוב מנסה להעיר אותך – ואתה מכבה אותו וממשיך לחלום בהקיץ. איזה חולצה אני לובש? לא יודע.
שוב צפו בי אותם רגעים מגוחכים כל כך מלפני שבוע. מחפש טרמפים בפייסבוק, ועוד ללוויה, מרגיע את עצמי בטענה שבשביל שלום שום דבר לא היה מוזר אף פעם. "אם מישהו נוסע לירושלים דרך רעננה – כפר סבא – נתניה, אשמח לדעת", כתבתי. אשמח? אווילי כל כך. אולי "אהיה שבור קצת פחות".
"הכנסת בגדים חמים לילדות?" היא שאלה, ואז שמה לב שאני לא מכניס שום דבר לשום מקום.
הטלפון צייץ שוב. "אתה לא חייב לעזור", אמרה אפרת, "אני מבינה שהראש שלך לא כאן. אם אתה רוצה, לך לישון קצת".
נכנסתי לחדר. חולצת כפתורים לבנה חיכתה לי על קולב. ממרומי הצווארון הביטה בי במבט זקוף, גאה, מזכירה לי שהיא חזקה ממני. החג יגיע, אם ארצה ואם לא. לפני שבוע, בדרך ללוויה, השקפתי על יום העצמאות מלמעלה בלוח השנה, הישרתי אליו מבט וחיכיתי לראות מי ימצמץ ראשון. עכשיו כבר לא היה לי ספק. זה לא ששלום יהפוך עכשיו להיות פרט קטן, שרוח גדולה של חג תסחף אִתה; להפך, אם הפרטים בסיפור הזה ענקיים כמו שלום, אז מה שמתגבר עליה הוא הרבה יותר מסתם אווירה חגיגית.
"זאת היא!" נשמעה פתאום זעקה מכיוון המטבח. זינקתי למטבח עם נעל ביד; אמנם כשמדובר בג'וק אפרת אומרת בדרך כלל "הוא", אבל שיהיה, ליתר ביטחון. התייצבתי דרוך בפתח המטבח, אבל לא הצלחתי לזהות לשם מה הוזעקתי, אם בכלל. הדבר היחיד שזיהיתי הוא העובדה שאפרת החליטה, משום מה, לקרוא את כל ההודעות שנשלחות אליה. לקח לי דקה להבין שהיא לא קוראת הרבה הודעות, אלא עומדת ובוהה מול הודעה אחת.
"זאת היא, זאת באמת שירה", אמרה בחצי קול. היא נראתה המומה כאילו לא חשבה על האפשרות הזו עד עכשיו. ידענו כל הזמן ששלום נהרג באמצע דייט עם מישהי והיא עדיין פצועה קשה, אבל לרגע לא חשבנו שגם היא יכולה להיות מישהי שאנחנו מכירים. אני לא מאמין, הרהרתי לעצמי, עד שחבר שלי יכול להתארס עם חברה של אפרת, מחבל דורס אותו באמצע. אבל הלכתי להחליף חולצה.
***
השקט היה עגול ורוגע, שלם ועמוק ויודע הכל. כוכבים מילאו את השמים, כמו שביבי זיקוקים שנשארו למעלה ולא רצו לרדת. אותו שקט ליווה את שנינו, אבל לא הייתי בטוח שאנחנו באמת שומעים את אותו השקט. באוזניי התנגנה דממה ישראלית רוגעת, מסתורית, ממתיקת סוד; אפרת נראתה כאילו היא שרויה בדומייה של בית עלמין.
הטלפון של אפרת המשיך לצייץ בתדירות גבוהה, אבל היא נהגה ולא בדקה מה יש לו להגיד לה. הסתכלתי בעצמי בקבוצה "תפילות לרפואת שירה", וראיתי שאין חדש. עדיין מורדמת ומונשמת, אני לוקחת תהילים עא–עו, קז ארוך לי מדי מי רוצה לקחת חצי. טרמפיסט עמד בצד הדרך, אבל אנחנו היינו מלאים – נוכחותה של נערה ששוכבת אי שם, ומפרפרת בין חיים למוות, מילאה את הרכב עד אפס מקום.
"חוגגים יום הולדת למדינה שאין לה ממשלה", אפרת חתכה פתאום את השקט, "ומתהלכים חופשיים בארצנו, אבל כל שונא יהודים יכול לבוא וליטול את חיינו. זהו יום העצמאות הנורא ביותר שאני חווה בחיי".
חזרנו הביתה. חיפשתי משפט שנון כלשהו שיקשור בין החזרה הביתה ובין שיבת ציון, משהו כמו "כמה טוב לחזור הביתה אחרי אלפיים שנה". אבל לא הספקתי. "אני שונאת לחזור הביתה, לא משנה מה נעשה – תמיד נחזור לבית מבולגן", היא הטיחה בסלון. אחר כך התיישבה מול המחשב. פייסבוק שאל אותה על מה היא חושבת, והיא ענתה לו שהיא לא מסוגלת לחשוב על שום דבר, רק על חלק ממנה ששוכב בבית החולים עכשיו, מורדם ומונשם.
***
מוצאי יום העצמאות. השיחות הנרגשות של אפרת לחברות שלה, לספר להן ששירה סוף סוף התעוררה לחיים, לא היו בדיוק פס הקול שרציתי לשמוע באותו רגע. בחוץ היה שקט – לא חימום לקראת הופעה, לא זיקוקים, רק רעש מכוניות שגרתי, ורוח מטלטלת. עמדתי וחיכיתי, בלי לדעת למה בדיוק אני מחכה. שגם אני אקבל הודעה ששלום התעורר? לא, זה נגמר. בשביל אפרת הטירוף הסתיים, בשביל שירה הפיגוע עדיין חי וצורב – אבל אחרי תהליך ארוך של שיקום חלק ממנו יעבור. שלום לא יצטרף פתאום לקבוצת ווטסאפ של תפילות למענו, לא יעבור שיקום, לא יחזור לחיות.
רציתי לרוץ בגשם. רציתי לצעוק. רציתי לקנות כיפה גדולה, לגדל פאות, זקן וחיוך ענק ולרוץ ברחוב, כדי שאם מחבל יסתובב שם ויחפש מטרה להתביית עליה – גם אני אהיה אחת מהאפשרויות. שוויון בנטל, לא הוגן שזה יקרה רק לאחרים. אבל היה לי ברור שאני לא אעז לעשות שום דבר מכל זה, אפילו לא לצעוק. אני צריך מישהו משוגע מספיק שיגרום לי להשתחרר ולעשות דברים כאלה.
"אתה מתכוון אליי, נכון? קח את הכיפה שלי. אני כבר באינסוף שמעבר למצוות, הכיפה עכשיו היא רק בשביל להיראות טוב בגן עדן". סוף סוף הוא הופיע. כנראה לזה חיכיתי. את הכיפה הוא מציע לי? הייתי מעדיף לקחת את החיוך הגדול, אבל נראה שהוא לא עולה עליי.
"שלום, תפסיק, אני כבר לא עוקב אחריך. אין לי מושג מתי אתה רציני ומתי אתה מדבר שטויות".
"אני מדבר שטויות רציניות. בדיוק כמו שאני חי בשיא המוות, ואני זיכרון ביום העצמאות, ואני גאולה באמצע מלחמה".
"די! זה גדול מדי בשבילי, זה עמוק מדי בשבילי, ובכלל מתחיל לטפטף ועוד רגע אני עף ברוח".
"לעוף זה הכי כיף, תראה!" הוא קרא, ופתאום הרוח התחזקה והעיפה אותו, ואת הדגל, ושניהם התערבבו זה בזה, כשעמם נסחפים שאריות של קצף לבן מהחג, מדבקות יזכור שהתגלגלו על הרצפה, עלוני שבת, חול, כולם חגו במערבולת כחולה־לבנה, מסתובבים זה סביב זה ככלה מסביב לחתן.
*הסיפור המלא יפורסם בספר 'לתפארת מדינת ישראל' שיוצא בימים אלו בהוצאת 'דברי שיר'