הפגיעה בדפנה מאיר היא פגיעה בעצבים הכי חשופים של סמל החזרה אל הגוף מהגלות.
גלות מעצמנו, גלות מקולנו, גלות מהאינטואיציה שלנו, גלות כסמל פיצול רוח וגוף, עם ואדמה.
דפנה חייתה כל יום מימיה. חייתה בצבעים עזים. לא ראתה ממטר ונלחמה עם קולה הפנימי המיוחד כנגד כל המגלים אותנו.
כנגד רמאים, כנגד משחיתים, כנגד מנצלים, כנגד אנשי שררה, גם אם הם רבנים. היתה לוחמת צדק ואמת, לוחמת בתעוזה וללא התייפייפות כנגד קולות משתיקים ובכך ביקשה לטלטל ולזעוק למען האחר מכל מין, לאום ודת.
היתה כתובת עבור אלפי אנשים מכל הארץ שהתייעצו איתה על נושאים רבים ובעיקר מתחום הרפואה ורפואת הנשים. היתה פורצת דרך מהפכנית ואפילו מחתרתית בנושאים הקשורים במודעות נשית בכלל ובכל הקשור במניעת הריון ע"פ ההלכה בפרט.
דפנה בלעה ספרים והיתה בעלת חכמה בכמות פנומנלית. חכמת חיים וידע כחול אשר על שפת הים.
היינו שש נשים שלמדו לפני עשור בדיוק אצל אשה בשם מיכל שונברון קורס של שנתיים להנחיית שיטת המודעות לפוריות.
שש נשים שהרגישו שמונח לפתחן אתגר ענק בעידן בו הניתוק והפורנוגרפיה שלטת - לחבר גוף ורוח ולהשיב לנשים את עצמת הקשב לגוף ולעצמן.
עד מהרה הפכנו לקבוצה מאוחדת ומגובשת שהיתה בקשר ישיר וכמעט יומיומי. מנחות נוספות הצטרפו אלינו, סיפורי נשים ונערות זרמו אלינו מכל קצוות הארץ וכולנו חשנו בשליחות עצומה. בתוך כך - דפנה היתה מורה שלנו. כתובת לכל שאלה אישית ומקצועית. היא העניקה לנו מחכמת חייה ואנו חשנו שמדובר באוצרות. בתוך חייה המטורפים כאחות סיעודית וכמנחה בתחום הפריון המגדלת ארבעה ילדים ועוד שניים באומנה עם צרכים מיוחדים, ועוד ועוד תפקידים שנטלה על עצמה - מצאה תמיד את הזמן לענות לכל שאלה, גם באריכות רבה. את המיילים שלה- הייתי מדפיסה כדי לקרוא אותם שוב ושוב. כמה חכמה היתה בהם וכמה חומר ללמוד, חומר שטובי הרופאים לא היו חשופים אליו. לפעמים הרגשנו - שהדבר היחיד שדפנה לא יודעת עליו דבר- הוא המוות.
נושא אחד מיני רבים בו דפנה עסקה, היה היכולת של אדם מותקף פיזית, רגשית, מילולית או מינית - להתגונן. היא עודדה שיח בו נותנים מקום לתגובה הטבעית והברורה של שיתוק בזמן תקיפה, אך יחד עם זאת עודדה מאד לחזק את בני הנוער ואותנו להשיב את כוחנו, להגיב חזרה, לזעוק ולהלחם. תמיד אמרה שאם מישהו יתקוף אותה, הוא לא יודע עם מי הוא הסתבך. כשעוד לא פרסמו את שמה וכשראינו את הידיעה על אשה שנלחמה כארי, הגנה בגופה על ילדיה וזעקה לעזרה בזמן גסיסתה - ידענו. זאת דפנה מאיר.
דפנה לא ידעה פחד. הפחד מהמצב הביטחוני ערער אותנו ואותה מאד ולעיתים תמהנו - איזה מוזר שדפנה מפחדת. לא האמנו שמשהו יכריע את האשה האמיצה והנחושה הזו ששרדה אירועים לא פשוטים בחיים. היא חששה מפיגועים בדרכים ואנחנו אמרנו לה - פשוט תישארי יותר בבית. את פרח יקר. היא ידעה בתוכה שמשהו עומד לקרות אך לא שיערה שבביתה פנימה.
כאדם מאמין - אני מרגישה שהקב"ה בא לטלטל אותנו במקום הכי רגיש והכי סמלי: חורבן בבית. לעיני הילדים, נרצח סמל. סמל החזרה אל הגוף, שהוא הארץ של הנשמה. סמל הנשיות המחוברת, הפראית, האמיצה, הקשובה פנימה ללא מורא. ואולי בכך מועבר אלינו מסר: העניין אינו ימין או שמאל. העניין הוא שאנו כחברה מסתאבים מבפנים ומרבים בשיסוע המוציא לגלות. גלות מהגוף. גלות מקול פנימי שפוי. גלות מנשמה מזוככת הרואה את נשמת האחר באשר הוא. גלות ממשפט צדק, קידוש האגו, קידוש הכסף, קידוש האינטרסים, קידוש האגרסיביות, קידוש המודלים המוחצנים. ההסתאבות הגלותית פושה במקומות רבים מידי - ואנו צריכים כדפנה להפסיק לשתוק ולהתחיל לזעוק- חמאס!! לזעוק את זעקתה בזמן שסכין רצחנית הגלתה את גופה מנשמתה, ולהוסיף כמו דפנה עוד חיבור ועוד טוב ועוד חסד בעולם - כפי שהיא עשתה ממש.
יהי זכרה ברוך