הנוער שהצמיח פירות הדר

הדור שלה כבר הוספד פעמיים עוד בחייו. ואיך לא?

מחקרים מראים שיכולת ההקשבה של נער ממוצע בימינו, ספוג שעות על גבי שעות של שוטטות חסרת תוכלת ברשתות החברתיות (ישראל מקום שני בעולם) לא כולל צפייה בטלוויזיה (שם ישראל קטפה את המקום הראשון) הפכו את יכולת הריכוז שלו לזהה לזו של דג זהב. שבע שניות בממוצע.

עם שליחת אלפי הודעות וואטסאפ ביום והערצת גיבורים מסדרות איכות בעלות עומק של שטיח פרסי, איבוד דור ילידי שנות ה2000 כל אמון מצד אנתרופולוגים חברתיים. ואיך לא יאבד? אם פסגת התממשות האידאלים שלו מתגלמת בעוד תמונת סלפי לאינסטוש.

והעתיד? הוא מזמן התייאש והשאיר לנו פתק בניחוח סימן שאלה גדול:
'הלכתי ולא בא לי לשוב. תמשיכו לבד'.

ואז אתה מסתכל על פירות הדור הזה: הדר כהן הי"ד, שיכלה לברוח ולהתחמק. וגם היו לה את כל הסיבות שבעולם:
כי היא חדשה. וטירונית. וכל החיים לפניה. ובכלל, איך 'להקריב את החיים שלך בשביל להגן על מישהו אחר' קשור לחזון המאה העשרים ואחת וקידוש המימוש האישי החרות על דגלו.

אבל היא בחרה הפוך. וידעה לאן היא נכנסת. והוכיחה שוב פעם כמה אנחנו לא יודעים כלום ואיך אותה בחורה בת תשע עשרה, שנולדה וגדלה ומייצגת את הדור שלה, היא בעצם גיבורה השייכת לפנתאון הזהב של דמויות ההוד כעמנואל מורנו ורועי קליין הי"ד, ששמם נהפך לאגדה.

ועדיין מסתובבת לי בראש תמונת המאבטחות שברחו כשראו את המחבל רץ לעברם עם סכין במחסום ולא הבנתי מה הרעיון הפמיניסטי הטיפשי הזה להתעקש ולשים נשים במחסום כי ברור הרי שברגע האמת הם יברחו...ואז אתה שומע על סיפור גבורתה של הדר ומבין שגם אם בטבע המובנה שלהם, נשים יותר עדינות ופחות ששות אלי קרב, עדיין מוטב שתחשוב פעמיים לפני שתשפריץ את הסטיגמציה שלך לעבר המרחב הציבורי.

הדר כהן נפרדה לבית עולמה, אבל העתיד שהיא השאירה בדבר חומר הגלם האנושי שנמצא בנוער הנפלא שלנו, הגם אם הוא קצת חבוי ונעלם, ברור וחזק ונראה מבטיח מתמיד.

לעילוי נשמת הדר כהן הי"ד.