שלום לכם רעי ואהובי!
ברצוני לפתוח את סגור ליבי יחד עם כל אלו הנערים והנערות, עם כל העוסקים בחינוך, בראיית עולם, ולכל הרבים והטובים שמתבוננים בחייהם ואינם חפצים שיעברו כך סתם אל מול עיניהם, אלו המחפשים ליצור משמעות בחייהם ולעבוד את בורא העולם בשקיקת לב עצומה.
הנושא מקנן בקרבי מזה מספר שנים,
אך הנה תופעה ייחודית במינה הופיעה לה כאן ברשת ומאז הרצון לפתוח את הנושא ולדון בו בצורה פומבית אינו מרפה ממני.
ובכן לפני ארבעה חודשים לערך התפרסם באתר "כיפה" , מאמר בשם "המכתב של אודי" https://www.kipa.co.il/magazine/show.asp?id=2328, המכתב הינו על נער בן 17 ( שבדיוק באמצעו של המכתב חל יום הולדתו) שסיום חייו הקרב ובאה מחולל מהפך בנפשו הופך הוא להיות נער רציני, מהרהר בכל נקודות חייו שבהם הופגן יצרו הרע והשובב (התעללות במורה, חוסר הקשבה לאחותו , ביטול תורה וכו'),
ובעצם מוביל אודי יחד איתו את הקורא להכרה שהוא הגיע אליה על המיטה שם בבית החולים על חשיבות ניצול הזמן, ועל כך שבמבט לאחור כל הדברים שזנחנו ולא הקדשנו את מלוא תשומת ליבינו – אבדין ולא משתכחין ידעו הקוראים , שלא להזניחם, כי החיים יקרים מכל!- זהו לכאורה המסר העולה ממכתב זה.
אך בטבעיות זרמו להן התגובות , על זליגת דמעותיהם של קוראיו, ועל כך שזה בדיוק מה שהם חשבו והרהרו בו , מכתבים רבים הוסיפו בתחילת או סוף דבריהם את המילים "יהי זכרו ברוך" , או לחלופין העלו את התהייה האם אודי החלים מהמחלה או שהסוף המר פקד גם אותו.
חברי היקרים, לעניות דעתי , לכל בעל עין חדה של סגנון כתיבה , בולטת מיד העובדה , כי את המכתב לא כתב אדם שחי 17 שנים , ובטח לא אדם שחי 17 שנים וזו שנתו או חודשו או יומו האחרון, כתב את זה אדם שניסיון רב בהדרכה אין לו.
מעבר לחוסר ההגינות בכך שמעולם כותב "המכתב של אודי" לא טרח לכתוב שהמכתב אינו אמיתי, במיוחד כשקוראים תגובה בה יושבים שני ילדים עם אמם שיחד חוו במשפחתם ארוע דומה והתמודדו איתו… צריך פשוט לכתוב לכל אותם קוראים שבכו ודמעו שהכותב אינו מכיר באמת את התחושה של להיות על ערש דווי ולחיות בידיעה שהיום הוא יומי האחרון עלי אדמות או לחלופין להיות אמא שסועדת את בנה ויודעת שהסוף עם אהוב ליבה ומשאת חייה קרב והולך.
כתב את זה אדם שעל מנת להעביר את המסר הרוחני כמדריך מתחיל או מורה שחוק שחפץ לרתק את תלמידיו בכל מחיר– השתמש בכלי חזק מידי , שרומס את הקורא, ואונס אותו להסכים עם הכתוב, ומשל יפה שמעתי פעם בשם הרב נריה זצ"ל שלפני שמחנכים ומעבירים ויוצקים את התוכן לכלי החניך , חשוב לשים לב שהכלי של החניך אינו כוס חד פעמית וכי התוכן הרוחני של המחנך אינו מים רותחים- ( אני ממליץ לכל אחד לנסות בבית ולראות את התוצאה).
הדברים הללו נשבו בקרבי עת עלתה ההתלהבות מהיציאה למסע לפולין , לביקור במחנות ההשמדה, התחדדו בקרבי כאשר חזרו אותם תלמידים ורקדו בעיניים עצומות ובכוונה גדולה את כל שירי הנשמה במעגלים ובחיבוקים ומסתר עומדים להם המחנכים ומסתכלים בגאווה על תלמידיהם הסוררים שחזרו למוטב.
והגיעו לשיא של חדות כשבועיים לאחר מכן , כאשר לא היה זכר לשום רושם מהמסע, הכוונה בתפילה נעלמה כלא היתה, המעגלים והשירים היו פחות אטרקטיביים מלשבת במגרש ולפצח גרעינים בעיניים עצומות ומן הצדדים פניהם העייפות של המחנכים שכבר הותשו מלתור אחר תלמידיהם שלא נכנסו לעונג שבת- להיכן נעלמו ונגוזו הרשמים והתסמינים שכל כך בלטו ליד ליז'נסק, במשרפות של אושוייץ, ובנסיעה ליד לודז'?
שמעתי פעם מתלמיד באחד מהישיבות התיכוניות בארץ שנסעו לפולין שראש ישיבתם שאלם לפני הנסיעה- מדוע החסידויות הגדולות בעלזא וגור אינם מארגנים נסיעה לפולין? מדוע הם אינם הולכים לבכות שם בשער המחנה שזועק "העבודה משחררת"?? התשובה להכל לעניות דעתי נמצאת בדברי תלמיד אחד מישיבתנו, שאמר לי, שכאשר אתה ניצב שם בקור העז, ליד ערמת האפר הגדולה , אתה אינך יכול שלא לבכות!! הדמעות פשוט יוצאות וזורמות החוצה בשצף קצף ורגשות עלומים מציפים את כל כולך.
וב"אינך יכול" הכל כך חזק הזה, מצויה שורשה של תופעה כאובה.
המכתב של אודי והנסיעה לפולין עם כל החיוב שבהם והדברים שהם מעלים בנפשם של התלמידים והקוראים, רק מציגים לעין כל עד כמה נואשים אנו,
עד כמה אין תעצומות נפש ויכולת חינוכית לחנך באותה שיטה שהרצה האדמו"ר מפסצ'נה, בספרו "חובת התלמידים" ( שאגב כשמזכירים אותו באופן קבע טורחים להזכיר שהוא נרצח בשואה- בתקווה שהעובדה הזו תגרום לכל אותם תלמידים שמרחפים באוויר לנחות ולהטות אוזן לדברים):
"העיקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא, הנער בעצמו, הוא עיקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ה' בכרם בית ישראל הוא! ועליו הטיל ה' חוב זה לגדל ולחנך את הנצר הזה, את עצמו, לעץ גדול עץ החיים, ולעשותו לעבד ה' צדיק וגדול בתורה".
ניתן גם לכתוב על שימוש מדריכי הסמינריונים בסרטים על חיילים דתיים שנפלו בקרבות כמודל לדמות לחיקוי, מה אומר ומה אדבר , המסר העולה מדברים כאלה הוא כמעט לחפש בכוח היכן אפשר למות בקרב.
מדוע נזקקים אנו לכל המתודה הזו ששמה אסונות?? מדוע איננו יכולים לדבר על חשיבות ניצול הזמן וללמד אמונה וחשיבות לימוד תורה בלי הרעיון שלפני מותנו נתגעגע לדף הגמרא???
מדוע איננו יכולים ללמוד יחד עם חניכנו על כך שאסור לפגוע במורה לביולוגיה לא כי על ערש דווי זה ייסר אותנו אלא כי הוא אדם , ואנו מוסריים ואנשי אמונה ומוסר אינם כאלו??
האם עד כדי כך מיואשים אנו מלמצוא בחניך את אותה נקודה שבה הוא מחנך את עצמו?
האם החדרת אמונה היא בכל צורה ובכל דרך? כמה ביקורת היתה בקרב ציבור המחנכים בישיבותינו על דרכו של הרב אמנון יצחק ? והנה אנו מלמדים באותה שיטה ובאותה דרך אנו הופכים את המוות למתודה!!
האם זוהי האמונה שרצינו ? אמונה בכפייה?
כן, זוהי אמונה בכפייה!
שמעתי פעם כי המונח "כפה עליהם הר כגיגית" פירושו שעם ישראל לא יכל שלא להאמין – בגלל סיבה פשוטה ביותר: ה' נגלה אליהם, הם פגשו את אלוקי העולם, הם ראו אותו !!!
וכאשר פוגשים את אלוקים אי אפשר לומר "הוא אינו קיים" , זוהי המשמעות העמוקה של "כפיית הר כגיגית" , מאז השתנה לימוד האמונה על ידי האדם , וצמאון נפשו לפגוש באלוקיו קיבל דרך עמוקה יותר "קיימו וקיבלו עליהם"- "הדור קבלוה בימי אחשוורוש", על ידי בחירה באמונה, על ידי העמקה במציאות והתבוננות בנפשו.
פעם אמר לי מדריך סמינריון כאשר הרציתי בפניו את טענותי, שאנשים נוסעים לפולין כי הם רוצים לבכות , פשוט לבכות , חיינו מלאים בציניות , בהומור שחור , בחוסר רגישות אחד לנפשו של השני, אנו לא בוכים מספיק – פשוט לא מצליחים ושם באושוויץ זה מצליח!.
אני כשלעצמי משוחח ומלמד תלמידים על כל הנושא של מוות, אבל מנקודה אחרת – מוות כנושא, כמשהו שפוגשים אותו לצערנו בכל דור ודור של העם היהודי, ואנו לומדים יחד כיצד להתמודד עימו , אך הוא איננו ציר ראשי במסע התעוררות לתלמיד וגרימת פריחת האמונה בנשמתו, הרי תלמידי מרן הראי"ה זצ"ל אנו!!
כולנו למדנו כי האמונה היא טבעית לנו, היא מהווה את הקשר בין האומן לאומנותו.
אם לתמצת את דברי אלה אומר רק
כי הציווי "ושוב יום אחד לפני מיתתך" – יכול להתפרש כתשובה שנעשית עקב הפחד מכך שחיינו יסתיימו מחר.
ואפשר לראות במשנה זו אתגר- כמה אפשר לעשות ביממה אחת!!
כמה חיים , כמה קדושה וכמה אמונה אפשר להעפיל אליהם ביממה אחת.
מחנכי דורנו!!
משימה הוצבה לנו, להתחרות מול עולם של שטחיות, של ציניות ושל חיים שגרתיים ולהציע מהפך, בהרצאות שלנו לא נביא לוחם קומנדו או זמר אופרה שפתאום גילה את אלוקים כאשר ניצל מהתקפה בדרך נס.
נכיר את האדם הרגיל, האדם שקם בבוקר ורואה חמה בזריחתה ומברך ליוצרו "יוצר או ובורא חושך".
נלמד יחד עם חניכנו איך האמונה היא הוספת כוח לכל פעולה שאנו עושים, איך מסירות נפש בעומקה היא לא משהו הרואי השמור ליחידי סגולה אלא נופך שאמור להתבטא בכל פינות חיינו.
אני קורא לכם אנשי החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי
לחדול מלימוד ברוע ושחור ולהוסיף חיים לעולם.
אוהבכם