מוחלטיות וזהירות
כל דרכו של רבנו היתה סבלנות, ענווה וזהירות. רבנו הרבה להזהיר: "בחינוך אנו מנסים. איננו מתיימרים לדעת את הכל. אנו מנסים". הוא היה מנסה בזהירות עצומה ובמתינות שאין כמוה שהיו נראות בניגוד לעמדות החתוכות והתקיפות באשר לכללים התיאורטיים המופשטים.
רבינו, כידוע, לא היה איש ספיקות ולא מצא שום כבוד ועניין בהתלבטות ובאי ידיעה. כמובן, כשאדם אינו יודע, אומר "איני יודע", אבל להרים על נס את אידיאל אי-הידיעה זה מין מאזוכיזם אינטלקטואלי משונה ביותר, שהרי ישנם דברים ודאיים, לא הכל שנוי במחלוקת. לא על כל דבר יש מקום להתווכח. מרן הרב מסביר שככל שהשקפת עולם יותר כללית ומסבירה היקף יותר גדול של תופעות, יותר היא וודאית ומתוך כך יותר היא קנאית. לא קנאות במובן של אלימות, עצבנות וטרוריזם דתי, אלא קנאות במובן של עמידה איתנה על האמת. האמת אינה פחדנית, ולכן התיצב רבינו כעולם מוצק, מוחלט וודאי, שחסידי ההתלבטות נבהלו מפניו.
אך כאשר ניגש לפתרון בעיות מעשיות חינוכיות מורכבות, היה מתהפך ממידת הדין המוחלטת והקשה כברזל, לאדם שכולו רכות, זהירות והקשבה. הרבה פעמים היה נוהג לאמר: "צריך בירור", "צריך עוד לחשוב", "נחשוב על זה עוד פעם", "תקרא גם לרב פלוני" – אחד מתלמידיו על פי רוב "תשועה ברוב יועץ" לאחר שבוע היה חוזר ואומר: "צריך לחשוב, זה מורכב", "תבוא עוד פעם", תקרא גם לרב הזה ונתיעץ יחד".
כללים חיים
חינוך לא נעשה עפ"י "כללים קפואים", אלא עפ"י "כללים חיים". כפי שאמרנו קודם, הוא נובע מתוך תפיסת המצב האינדוודואלי הספציפי והבלתי חוזר במורכבותו המיוחדת. ידוע שפקפקו הוגים על חינוך האם בכלל יתכן "מדע של חינוך". שהרי "מדע" מבוסס על חזרתיות: צריך שהמצב יחזור על עצמו כדי להחיל עליו כללים. אבל כאשר כל מצב הוא אינדוודואלי, המדע חסר אונים. המדע הוא אביר הכללים, בעוד שהאדם הוא פרטי. גם אם כלל חינוכי נכון בתשעים אחוז מן המקרים, מה יועיל לאדם זה שהוא בעשרה אחוזים הנותרים. אי אפשר לחנך אדם על פי כלים סטטיסטיים, יש צורך בהתבוננות יחודית בו. נכון שכדי לחנך, יש צורך לדעת כללים, כללים מוצקים מוחלטים ובלתי משתנים, ובודאי התורה הזאת לא תשתנה. אך כל מצב מציאותי מורכב מהרבה מאוד כללים. למשל כולם מכירים את הכלל החינוכי: "לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת" דוקא ימין, כלומר בעיקר יש לקרב ורק לפעמים להרחיק. אך תרגום הכלל הזה לדפוסים מעשיים אינו כה פשוט. וכי אני יודע כמה להרחיק וכמה לקרב, מתי להרחיק ומתי לקרב? בשביל זה אין די במדע, יש צורך בהברקה פנימית, במין אינטואיציה, או יותר מזה ב"שימוש בתלמידי חכמים".
האריה החי
בנקודה זו היה שונה רבינו מיתר תלמידי מרן הרב. אמנם היו למרן הרב הרבה תלמידים ענקיים אך היו כמה, ובכל זאת רבינו היה שונה מהם. הם היו שומעים את דברין של מרן הרב, מתמלאים מהם, ומתרגמים אותם כל אחד לפי שפתו ועולמו. הם חיו מדברי מרן הרב, ולכן כאשר הוא עלה למרומים, יבש המעין המחיה אותם והם המשיכו לחיות על שרידים מן העבר. כמובן היו די שרידים לחיות מאות שנים, אך לא כן רבינו: מרן הרב היה חי בקרבו. ברור שכאשר הסתלק מרן הרב למרומים, הזדעזע כל העולם, אבל בתוך רבינו, הוא היה עדיין חי. פעם אחת בעצרת בשלושה באלול אמר רבינו: "הרב לא מת, הוא חי, הוא פה". ישב לידו שר מכובד שסקר במבטו הפוליטי את הקהל, בדק באופן מדעי ומדויק ונענע בראשו כאומר: "הוא לא פה". כנראה, הוא לא הבין במה היה מדובר.
רבינו היה תלמיד של מרן הרב במובן האמיתי, שהרי הגדרת המושג הוא לא מי שזוכר כל מה שרבו אומר – הלואי ונזכה למדרגה זאת, אבל זה עוד לא תלמיד – אלא תלמיד הוא מי, שכאשר ניצב בפני בעיה שרבו לא דיבר עליה, הוא נותן לבעיה הזאת את התשובה שרבו היה נותן, לו היו שואלים אותו. הוא מי ירד לסוף דעת רבו – ורבו חי בקרבו. מי שאומר בנוסטלגיה: "אם רבי היה חי מה היה אומר" – אינו במדרגת תלמיד. התלמיד האמיתי הוא מי שינק מרבו כוחות לפתור בעיות מכח עצמו.
חנוך לעצמאות
בדרך זו חינך רבינו את תלמידיו. הרבה חשבו שעל ידי חיקוי מילולי יהפכו לתלמידים מובהקים, אבל אז זכו לנזיפה מן הסוג של "שמאל דוחה". מעשה בתלמיד אחד שרצה "להסביר" משהו, לרבינו והשתמש בניב האהוב של רבינו: "מתוך" ואמר לו: "אבל הרב, מתוך…" הפסיקו רבינו: "גם אני יודע מה זה מתוך!" כאילו אומר לו: אל תחשוב לשכנע אותי ולחדור בעל כרחי בעולם המחשבה שלי בזה שאתה משתמש בלקסיקון שלי. ושוב מעשה בתלמיד צעיר שהתלבט בדרכו בחיים, וביקש עצתו של רבנו.
הרב: ומה אתה חושב?
התלמיד: איני חושב כלום, אני שואל דעתו של הרב.
הרב: באמת יפה, ומה דעתך?
התלמיד: דעתי היא לעשות מה שהרב יורני.
הרב: ומה הרגשתך?
התלמיד: אין לי הרגשות, אני עושה חובתי.
הרב: ומה אתה חושב שחייבים לעשות?
התלמיד: את הטוב. אני רוצה לעשות את הטוב. ומה שהרב יצוני – אעשה.
הרב: בכל זאת, לאן דעתך נוטה?
התלמיד: כמובן רצוני לעשות מה שהרב יגיד, אך אני חושב כך וכך…
הרב: אז, עשה כך וכך!
דוגמא נוספת: פעם אחת באה אליו קבוצת אנשים מתלמידיו המבוגרים ושאלה אותו שאלות בנושא מסוים. והוא ניתח כדרכו: "צריך לברר, יש צד כזה ויש צד כזה". לחצו עליו עוד ועוד שיכריע לאחד הצדדים, עד שלבסוף קם בזעם ואמר: "אתם לא תכריחו אותי להחליט בשבילכם". הוא התייחס לתלמידיו כאל אנשים מבוגרים, שצריך ללמד אותם נתיבים איך להחליט בעצמם. להיות תינוק היונק משדי אימו, זאת ראשית החינוך, אך לבסוף יש להגיע לעצמאות. מצד שני הוא נזף בתלמיד שהחליט לבדו בדברים שלא היה ראוי להחליט בעצמו, כדי שידע היטב את הגבול בין הדברים שאחריות ההכרעה מוטלת עליו, ואין לו לשאול עליהם ולהטריד, לבין דברים שצריכים בהם ענווה רבה לא להחליט לבד, אלא לשאול אדם גדול ממנו.
ניסוח פשוט
רבינו ניתב את דרכו החינוכית כלפי תלמידיו באופן שניתן ללמוד ממנו. לפעמים ישנו אדם כ"כ גדול במרומים, שכולם עומדים פעורי פה לפניו, אבל לא מצליחים לרוץ אחריו, כשם שאין אדם יכול לרוץ בהרים אחרי נשר. לא כן היה רבנו. הדרכותיו לא נוסחו עפ"י הברקות עליונות של רוח הקודש, אלא בצורה פשוטה וברורה המובנת לנפשות השכיחות. לא ברוח הקודש דיבר, ואפילו נתגלו לו ידיעות ברוח-הקודש, הוא הסתיר זאת והסביר את הדברים באופן פשוט. כך שגם אנחנו נוכל לחזור עליהם.
כמובן כשאנו מביעים שאיפה ללכת בדרכי רבנו, ברור שאין כוונתנו שניתן לעשות זאת. מעשה בישיבה אחת בה דנו על נושא מסויים, אמר תלמיד אחד: "זהו נושא מסובך, שאפילו רבנו לא מסר בו הגדרות. לדעתי יש לסגת ממנו". אמר תלמיד אחר: "אז מה בכך אם רבנו לא עסק בזה, יש להתקדם הלאה, כמשל הננס על גבי ענק". השיב התלמיד הראשון: "וכי אנו בגדר של ננס על גבי ענק, אני עדיין בגדר של ננס על הרצפה, על ננס המנסה לטפס על בוהן רגלו של הענק". איננו מתיימרים לאמר שתורתו של רבינו כמונחת אצלנו בכיס. אנו רק אומרים שאת הדרכותיו החינוכיות כלפינו, היו ניתנות – לא לחיקוי – אלא להבנה ואיפשרו לשומעים להיבנות מהן.
(מתוך: החינוך במשנת רבנו – הרב שלמה אבינר שליט"א – עיטורי כהנים – טבת תשמ"ז)