"בתחילת הנישואין כשהיינו מגיעים לוויכוח או למריבה, הוא מיד היה יוצא מהבית והולך... לאן? לא יודעת. מה שבטוח הינה העובדה שקשה לו להתמודד, אז הוא בורח. כיום הוא אמנם נשאר בבית, אבל הוא שותק ולא מגיב!! למה הוא לא משתנה כבר?!".
***
בחיי הזוגיות אנו רוצים ומבקשים לא פעם שבת או בן הזוג ישתנו. "תתחילי להיות מסודרת! אי אפשר שכל הבגדים שלך על הרצפה כבר שבועיים!". בייחוד כאשר מדובר בנושאים שיש בהם מפגש של צרכים הסותרים האחד את השני. כשהאיש למשל רגיל וזקוק לסדר בכדי לחוש שליו ורגוע, והאישה רגילה ונהנית דווקא מכך שהבגדים פזורים ברצפה, ובסוף החודש היא אוספת אותם וממיינת לכביסה..
עם זאת, חשוב ליזכור שגם שבמקום בו השינוי דחוף לנו, שאנו מרגישים שאין לנו כבר סבלנות להתמודד למשל עם העצלות שלו, או עם הכעס שלה- שינוי לא קורה ברגע. שינוי אמיתי, דרך אגב גם לא מתרחש מתוך לחץ ותחושה שלילית.
בן או בת הזוג זקוקים לסבלנות שלנו, לאמון שלנו, ויותר מכך, הם זקוקים להרגיש ולדעת שאנו רואים גם את ההתקדמות ולא רק את מה שעוד חסר.
אישה יקרה שיתפה ואמרה כי קשה לה מאוד העובדה שבעלה לא יודע לפייס. ברוב הפעמים הוא כלל לא מזהה שהיא פגועה, וגם כאשר הוא מבחין בכך, הוא אינו מסוגל לבוא ולהגיד סליחה, אני מתנצל, את יקרה לי וכדומה. בדרך כלל הוא פשוט מתעלם מכך כמה ימים, כאילו לא קרה דבר. לבסוף היא נשברת וחוזרת להתנהג ולדבר רגיל, כבשגרה. מדי פעם, היא מנסה להסביר עד כמה היא זקוקה לפיוס שלו, אך נדמה כי זה לא עוזר, הוא לא מצליח, ואולי אפילו לא מנסה לפייס.
לפני זמן מה היא סיפרה כי היא נפגעה ממנו בשנית, בעקבות עניין מסוים. שוב היא ציפתה לפיוס, ושוב לא קרה שום דבר. "שום דבר?" שאלתי, "לא אמר כלום, לא עשה כלום? ממש כמו בפעמים הראשונות?" היא עצרה רגע לחשוב ואמרה: "הוא הכין לי ארוחת ערב מושקעת באותו יום, וגם קנה לי גלידה, שיהיה לי למנה אחרונה". הבוקר הוא השאיר לי פתק על השולחן: "שיהיה לך יום נעים ורגוע, אוהב בעלך", היא אמרה ומיד הוסיפה "אבל הוא לא פייס! לא אמר מילה, אז מה זה עוזר?". "את צודקת עניתי לה, זה עדיין לא פיוס מושלם, עדיין חסרות לך המילים החמות שלו- אבל זו בהחלט התקדמות!". היא ניסתה לחשוב על כך רגע ואמרה: "אולי זו התקדמות, אבל זה לא ממלא את הצורך שלי, זה לא מרגיע אותי" היא אמרה בכאב גדול. "אני מבינה אותך מאוד ומרגישה את הכאב והצער. את זקוקה למילים של פיוס, לדיבור על הנושא, וזה טרם קרה. אך יחד עם זאת תנסי לראות את הצעדים שהוא עושה. את התהליך שעובר עליו. לאט לאט הוא לומד להרגיש אותך, לזהות שמשהו קרה, להעניק לך מתוך הכלים שלו, שבעזרת ה', הולכים ומתרחבים". המשכנו לשוחח ולאחר זמן היא הצליחה לראות שאכן נעשתה כאן התקדמות. "אכן פתק על השולחן, וארוחת ערב מפנקת אחרי שנפגעתי, הינם שינוי משמעותי, שלא היה בעבר".
ניתן להבין ולהסכים בכך שישנם תחומים בהם אנו רוצים שבן או בת הזוג ישתנו- עכשיו! עם זאת, ועל אף הקושי חשוב להבין כי קשה ובלתי אפשרי לעשות שינוי ברגע, ובפרט שינוי הדורש עבודה נפשית עמוקה.
זה לא קל, וזה דורש מאתנו- סבלנות והרבה אמון. אמון בטוב, אמון בתהליך, אמון בשינוי שקורה אט אט. בן הזוג זקוק לאמון שלנו. להרגשה שאנו רואים את ההתקדמות, ההשתדלות ואת הצעדים שהוא עושה לקראתנו.
העובדה למשל שאשתך כבר לא זורקת את הבגדים על הרצפה, ורק מדי פעם היא שוכחת אותם על השידה, זו כבר התקדמות! וזה חלק מהתהליך שלה, ושלך ביחד. זה חלק מתהליך של קרבה הדדית, של התקרבות האחד לשני, של חיבור שיש בו התחשבות, רגישות ובעיקר- סבלנות, אהבה ואמון גדול בטוב.
אנחנו בדור שבו הכל נעשה מהר ובאינטנסיביות. באופן קבוע, אין לנו זמן. ודווקא בדור זה, יש לנו עבודה רבה על מידת הסבלנות. סבלנות המביאה לקבלה, לשלווה, להבנה ולהכלה הדדית. סבלנות המולידה אמון והרבה עין חיובית על הטוב שקיים כבר כעת.
זוהי בעז"ה הדרך לזכות ולמלא את הצרכים ההדדיים בשלמות ובשמחה.
הכותבת הינה מטפלת זוגית ואישית, מחברת הספר "אוצרות פנימיים"- מודעות עצמית יהודית, מנחת קבוצות ומרצה. לתגובות: otsarpnimi@gmail.com