פעם בשבועיים פגישה עם נילי פקידת הסעד. זהו, הגיע הזמן להסביר לבוס שלי מדוע אני נעדרת מהעבודה שלא כהרגלי.
מתי הוא בוס אידאלי- אדם נעים הליכות ונוח לבריות ולעובדים שלו. אדם חכם וערכי שחושב בגדול ויודע לבצע. הוא דורש עמידה ביעדים ומסירות למשימה אבל את זה הוא דורש גם מעצמו. וזו אחת הסיבות שמתי הגיע לתפקיד בכיר ומכובד. הוא פעיל מאוד ביישוב בו הוא גר ויש אומרים שהבניה שם בשנים האחרונות - בזכותו. מתי הוא אדם שאני מעריכה ועכשיו אני מקווה שהבשורה שלי תתקבל בהבנה.
נכנסתי למשרדו הגדוש קלסרים, תוכניות עבודה, ספרי ציונות וספרי קודש. ''מתי, נכון לאחרונה היו לי היעדרויות ואיחורים? תודה שלא שאלת ולא חקרת אבל חשוב לי לספר לך שאנחנו נפגשים עם פקידת סעד בשירות למען הילד, התחלנו תהליך של אימוץ!'' מתי נתן בי מבט שלא ראיתי קודם. ''תסגרי את הדלת'' הוא ביקש ''תהילה, אני שמח שאת משתפת אותי. את יודעת שאנחנו כאן חושבים עליך ועל אסף, מתפללים ורוצים בטובתכם''. או קי, עד כאן נאום צפוי, ואז בא הבום בלי שום הכנה: ''גם אני ילד מאומץ. אני לא מדבר על זה אבל אימצו אותי כשהייתי תינוק''. וואו, התגובה הראשונה והאוטומטית שלי הייתה הלם. נדהמתי מהגילוי, איך יכול להיות שמתי מאומץ?
ומאז אותה שיחה, אני עובדת עם עצמי על ההלם הזה שבא לי כאוטומט. מה חשבתי לעצמי? שמאומץ בהכרח נראה ''מאומץ''? שהוא בהכרח אחר? שונה? יש לו קרניים? שמאומץ לא יכול להצליח ככה ולהגיע רחוק? המפגש הזה עם מתי הראה לי כמה חזק הדעות הקדומות אוחזות בנו, לעתים ללא שליטה וללא בחירה. ותכלס? ללא כל בסיס הגיוני. אולי חלק מההלם היה בגלל שלא ידעתי ואף אחד במשרד לא ידע. מצד שני זכותו המלאה לשמור פרט כזה או אחר על חייו לעצמו. זכותו המלאה להיות מה שהוא ולהתקדם בחיים לפי כישורים ולפי הישגים בלבד כי מי יודע איזה תגובות אוטומטיות ומעוותות אפשר לפגוש בדרך.
מתי המשיך לעלות ולהתקדם ואני כבר לא עובדת אתו, אבל אין ספק שהשיחה הקצרה הזו והעבודה שלי עם עצמי שבאה בעקבותיה זו מתנה.