הקורונה והסגר שליווה אותה, אילצו את מערכות החינוך, על כל רבדיה, מהגן וכיתה א', ועד לאקדמיה לעבור ללמידה מקוונת במהירות שיא. והאמת, הם עשו את המעבר בצורה מכובדת ואף מעוררת השתאות. הרי אנחנו תופסים את מערכת החינוך כולה כדי ארכאית, כבדה וחסינה לשינויים. תלמידים וסטודנטים למדו, מילאו מטלות, פגשו מורים ב'זום' בתוך קוביות ועבדו במרץ.
אבל מה יקרה ברגע שאחרי? כשכולם יחזרו לכיתות, לבתי הספר ולקמפוסים? כולם מדברים על נקודת האל חזור, אל תובנות ושינויים אישיים ומקצועיים שישפיעו על כל חיינו. אז אני משערת שהטכנולוגיה תישאר ותמשיך להוות חלק מרכזי בלמידה. תלמידים יקבלו יותר מטלות מקוונות, סטודנטים יגיעו פחות לקמפוס, ומורים ומרצים ילמדו חלק מהזמן לפחות מרחוק.
האמת, כמי שלמדה להשתמש ב'זום' רק במשבר הנוכחי, יש לו לא מעט יתרונות (כפתור ההשתקה לסטודנטים...לא קיים בהוראה פנים אל פנים). רבים אומרים שמשבר הקורונה שינה את פני החינוך לנצח.
ואני תוהה - האמנם? כי בגדול, אנחנו עוסקים בצורה ולא בתוכן, באמצעי ולא במטרה. מערכות החינוך צריכות לנצל את התקופה כדי להוביל חשיבה מעמיקה יותר על מה שחשוב לתת לתלמידים ולסטודנטים בעולם משתנה. כי הקורונה היא הדגמה חיה של המציאות התזזיתית והמשתנה שעוד תמשיך להפתיע.
אז במקום להתלהב מהפלטפורמות שעזרו לנו להמשיך ולתפקד, אנחנו צריכים לחשוב על מה היכולות שצעירים צריכים כדי להסתגל כל פעם מחדש לשינויים שיתרגשו עלינו, ולהוביל שם את השינוי. יש לנו הזדמנות פז לכך.
צילום: shutterstock
בעקבות המעבר ללמידה מקוונת, ילדים רבים פיתחו אחריות אישית, גמישות, ויכולות התארגנות שלא הפעילו בעבר, כשאנחנו-אנשי החינוך, ארגנו וניהלנו וכיוונו להם את הלמידה. הם גילו גמישות והסתגלות לשינוי הרדיקלי שעברו יחד עם כולנו, יצירתיות בניסיון להעסיק את עצמם בסגר (וזאת במידה והוריהם לא הפכו קציני בידור 24/7, מה שסביר שגם אם התכוונו, באיזה שהוא שלב נשבר להם), הם גילו את היכולת שלהם לתקשר ולשחק עם אחים ואחיות ופיתחו אמפתיה לאנשים מבוגרים הנמצאים בסיכון גבוה יותר (משפחה, שכנים ובכלל).
אנחנו רואים גילויים כאלה כל הזמן, בפייסבוק, בטלוויזיה ובלייב. חלקם פיתחו יכולות יזמות והובילו יוזמות חברתיות שונות כמו הקראת סיפורים לילדים, עזרה לשכנים, דפי עבודה שיצרו וחילקו ועוד.
מצד שני, ילדים רבים אחרים חוו קושי רב בתקופה הזאת, אם בשל קשיים משפחתים של הורים שאיבדו עבודה, שלא הצליחו בעצמם להתמודד עם השינויים, עם הסגר, אחד עם השני או עם הילדים בנון סטופ, או במקרים החמורים יותר של אלימות ביתית. ילדים אלה זקוקים לתמיכה אישית, לשיקום, לחיזוק החוסן ויכולות אישיות שיעזרו להם להתמודד ולהחלים, שלא לדבר על התערבות משפחתית שהיא ברובד אחר ורחב יותר.
אז בעיניי, השאלה האמיתית של החינוך לאחר הקורונה היא, האם נשכיל לערוך שינויים מהותיים בחינוך שישמרו ויטפחו עוד את היכולות החשובות האלה? שינויים כאלה לא באים לידי ביטוי בשינוי טכנולוגי כזה או אחר, וגם לא בשעה שבועית של כישורי חיים.
הם דורשים שינוי חשיבה וניצול ההזדמנות שנקרתה לידינו. לשים את היכולות החשובות באמת במרכז החינוך, גם כי הן התחילו לנבוט, גם כי יש סיכוי טוב (הכוונה אולי רע) שזה לא המשבר האחרון בהיסטוריה האנושית, וגם כי אלה ממילא היכולות שהעולם החדש מחפש. אני לא בטוחה שאנחנו שם.
ד"ר ניבה דולב - ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת