בס"ד ה' 2nd Adar תשס"ג
צום עשרה בטבת
עשרה בטבת יום הטלת המצור על ירושלים., ויום הקדיש הכללי.
לא עשיתי סקר כמה חניכים ובוגרים בתנועת בני עקיבא צמים בעשרה בטבת , אבל מה שבטוח זה, שמעטים מאתנו מרגישים שעשרה בטבת הוא יום משמעותי בחיינו.
כשמקדישים לענין מחשבה שניה , לפני 2000 שנה נחרב הבית , על זה אנו צמים בתשעה באב. גם י"ז בתמוז - יום פריצת החומות מורגש, יכול להיות , מפני שהוא פותח את 3 השבועות בהם אנחנו ממעטים בשמחה.
צום גדליה כשלעצמו דומה ל י' בטבת . ואולי זכה גורלו להיות מורגש יותר דווקא מפני שהוא ממוקם מיד לאחר ראש השנה ב 10 ימי תשובה.
מדוע ראו חכמים לנכון לתקן את הצום הזה, על ענין עקיף כמו הטלת המצור?
מה הקשר ליום הקדיש הכללי ?
והכי חשוב למה אני לא כל כך מרגיש את היום הזה?!
השבוע קראנו שמענו וראינו - מדינה שלמה, הזדעזעה מהרצח השפל והמתועב של ילדה בת שנתיים.
וכאילו לא היה די ברצח הנורא נוספה אליו המניפולציה המכוערת של סיפור החטיפה .
בעוד שבוע או אולי שבועיים המשקע היחיד שישאר בלב הוא כנראה מרירות עמומה שלפעמים באה לידי ביטוי באמירות כמו - "המצב על הפנים" . או "מדינה משוגעת" וכיו"ב.
אבל אם ננסה קצת להתבונן לעומק , נגלה שהסיפור האמיתי הוא מורכב הרבה יותר.
מרגע קבלת ההודעה על חטיפת הילדה ועד למציאת גופתה ביער, אלפי אנשים במדינה , נכנסו לתמונה. אלפי בני נוער , ובתוכם מדריכים וחניכים מבני עקיבא ,בילו ימים כלילות בחיפושים אחר הילדה , אלפי אזרחים טובים עזבו את עבודתם את משפחתם, ובאישון לילה שוטטו ברחובות ירושלים , מצטרפים לאלפי שוטרים , שהדירו שינה מעיניהם והכל למען תינוקת אחת מישראל .
חדר פיקוד קדמי (חפ"ק) הוקם כבר בשבת ובמשך כל ימי החיפוש 24 שעות ביממה , פיקדו על החיפושים שוטרים ואזרחים ללא שום תמורה.
עשרות אלפי יהודים מכל רחבי העולם בבתי הכנסת ובישיבה , בבית ובכותל, התפללו לשלום הילדה, אמרו תהילים או למדו מגמרא,חלקם אולי "סתם" נשאו תפילה מבלי שראו מעולם את צורתה בסידור , וחלקם "רק" כתבו או התקשרו לחזק את המשפחה...
מה מכל אהבת ישראל הזאת סוקר או תוקשר?
מה מכל זה נחרט בלב העם הזה ש"כל ישראל ערבים זה לזה" צרוב בנשמתו?
בית המקדש נחרב ונשרף , אבל משהו קדם לזה . את הסיפור על קמצא ובר קמצא אנחנו מכירים. הסיפור על הריקבון הרוחני , על השנאת חינם הנוראית.
על היכולת לשבת ולאכול מבלי להחנק, כשיהודי מבוזה ומושפל מול עיניך. ולא משנה שהבר קמצא הזה לא היה כנראה מצדיקי הדור (אם הוא הלך לדאוג שיחריבו את המקדש )...
את זה אנחנו נוטים לשכוח , שריפה וחורבן זה מצטלם יותר טוב בטלויזיה!
באים חכמים ומזכירים לנו באמצע החיים, באמצע השנה בין חנוכה לפורים –
לפני השריפה היה מצור. היתה אפשרות למנוע את הכל , לא מיד הכל נשרף .
אנחנו לא התעוררנו בזמן.
אבל עכשיו אנחנו חייבים להתעורר, להרגיש , לתקן את החורבן.
גם השואה לא פרצה בבת אחת , עם ישראל ישן עמוק .
עמוק בגלות עמוק בפירוד, עמוק בהתבוללות ...
שני המאורעות הנוראיים האלה יחד עם המאורעות הנוראיים שלנו היום , חייבים לזעזע אותנו , לזעזע את הרצון שלנו .
קודם כל להכריח אותנו להסתכל על מה שאף פעם אין לנו חשק לעשות – על עצמנו איפה אנחנו נמצאים ולאיפה אנחנו צריכים להגיע - לאהוב באמת .
לא רק לדבר על אהבה - לראות אותה. להסתכל בעין טובה על העם שלנו , על כל גווניו.
ואחר כך לגרום לנו לקום ולעשות, בשביל שכולם יתחברו לאהבה שלנו.
המקור לאהבה שלנו הוא התורה , התורה של אהרון שאוהב את הבריות באמת לא "בשביל", ולכן הוא מקרבן לתורה. אהרון שמאמין שהשליחות שלו זה להשכין שלום , והוא עושה למענה ( אפילו שזה לא תמיד נעים ובעצם הוא נורא עסוק...) כל הזמן.
"המצב" הוא לא גזירה משמים , אנחנו נשנה אותו . אנחנו בני עקיבא נשנה אותו.
בחורף הזה התנועה שעסקה בציפיה לישועה בחודש אירגון , הולכת לקרב את הישועה .
על ידי ערבות הדדית , נביא לחיבור לבבות . דווקא עכשיו תורת חסד ואהבת ישראל בנשמה.
בברכת חברים לתורה ועבודה
ערן יונגר
ראש מחלקת הדרכה.