פעולה מס' 16

"פתאום באמצע החיים"

רקע:

בדרך כלל - "תן לחיות בשקט! עזוב אותי עם נשמות ורוחניות…"

ולפעמים, לפעמים יש רגעים של "פתאום הרגשתי משהו בתוכי משהו שאני לא יכול להסביר אותו, וזה קורה בד"כ כאשר עומדים מול מציאות מאוד לא שגרתית כמו אסון ח"ו.

מדוע זה קורה דווקא אז ומהי בכלל אותה תחושה, ואני שלא מרגיש את זה אף פעם האם גם בי זה קיים?!?

מה להכין?

סיפור

דוח שיח בין הרב קוק לחיילים

מטרות:

v שהחניך יבין שלפעמים במצבים קשיים ולא שיגרתים האדם חושף בתוכו רצון להתחבר אל משהו גדול, עליון הוא רוצה להתפלל…

v שהחניך יבין שרצון זה הוא החושף את אותה נשמה הקיימת בנו תמיד.

מהלך הפעולה:

שלב א:

נקרא בפני החניכים את הסיפור הבא: (מובאים לרוב סיפורים מסגנון זה על אנשים שאינם שומרי מצוות ביום יום, הפעם בחרנו להביא דווקא אדם ששיגרת חייו היא דתית ולמרות זאת, מי כמונו יודע, שקשה בשיגרה לעלות ולהתעלות, והרבה

פעמים דווקא המשבר הוא שמעלה ומרומם וחושף את הרצון העז לקשר

עם הקב"ה).

אני יושב לי מול הקצינים מן התחקיר ומנסה לספר באופן מסודר. אני יודע, הסדר מאוד חשוב. אבל מה אעשה? התמונות עולות להן מעצמן ומערבבות אותי. שתקתי רגע עצמתי עיניים. הנה שמואל עולה. שמואל, בקי ביורה דעה בכל סעיף קטן בש"ך ובט"ז, הנהג של שלוש אלף, תמיד היה בעל תפילה בישיבה. הנה אני רואה אותו מוציא את הראש מן הטנק כשנתקעה השיירה לפני גשר בנות – יעקב. שמואל אמר לאיציק שהוא שמח שהוא עולה טהור אחרי וידוי ותשובה. המשכתי לספר:

אני יושב בתא תותחן ויודע מי יושב בכל טנק שנפגע. אבל עכשיו אנחנו לא חושבים עליהם. גם לא על עצמנו. עכשיו אנחנו רק מחפשים מטרות ויורים. אנחנו במלחמה. אני אוסף את כל הכוחות ומרכז אותם בכוונת, מתאמץ שאף מחשבה לא תפרוץ לה החוצה. הטנקים הסוריים עומדים על הגבעה ממול. הטנקים הפורצים של הגדוד שלנו נעים למטה, בדרך שבוואדי לכיוון חושנייה הם סמוכים להם מאוד. הפלוגה שלנו בחיפוי ליד הכביש. צריך לזהות היטב, שלא לירות על כוחותינו. בדרך כלל לא קשה לי לזהות את הטנקים הסוריים, הסימנים בולטים. יש להם צריח עגול ותותח שונה. אבל הפעם הכל כל כך מעורבב, כולם כל כך קרובים, והשמש מסנוורת. אני מתאמץ לזהות לפני כל ירי, אבל אי אפשר להתמהמה. כל רגע קובע לחיים או למוות. אני מוכרח לסמוך על הזיהוי של גידי. הראש שלו מחוץ לצריח כל הזמן, אבל גם הוא בקושי רואה. המשכנו לירות. עשיתי תיאום קרבי. פגעתי בטנק. הוא בוער. מטרה, אני אומר, ועובר לטנק שלידו. יריתי עליו באותו כינון. פגעתי גם בו. התעודדתי. ראינו חיילי חי"ר ומשאיות, ירינו עליהם במקלע. קשה לזהות. משאית אחת בוערת באש. הפגזים הלכו וקרבו אלינו. שני טנקים שלנו שעמדו לצידנו מימין נדלקו. אלי אמר שכנראה טנק סורי איגף אותנו ויורה עלינו מן הצד. גידי מנסה לזהות אותו ולא מצליח. גידי ממשיך לתת פקודות לירות לחזית, לפי התוכנית, לחפות על הפלוגה שנעה למטה. גידי אומר שפגענו בכמה מטרות. השמש בעיניים. אי-אפשר לזהות. אנחנו יותר מדי זמן בעמדה. באימונים למדנו שאסור להישאר הרבה בעמדה חייבים לרדת ולהחליף עמדה עכשיו. גידי אוסר לרדת מן העמדה. אין טנק אחר שיורה עכשיו. אם אין טנק שיורה. לא יורדים מעמדה. כך אמר, מוכרחים לחפות על הפלוגה שנעה בוואדי. גידי היה קורה בקשר: תותחן, אש! אש! בלי להזכיר בפקודה לא את הטווח, ולא את סוג הפגז. לאלי הטען הוא אמר: מה שיש לך מוכן, תטען. אלי היה צועק לי: טענתי חלול! מעיך בקנה! ואני הייתי מכוון למה שראיתי בחלון תצפית ויורה הטווחים עכשיו היו כל כך קצרים שהמטרות מילאו את הפריטלסקופ. לא היה צורך לכוון בעינית. אפילו בחלון תצפית אפשר היה לכוון אליהם.

פגז אחד התפוצץ סמוך לטנק. גידי קרא לי לזהות טנק שמצודד אלינו מימין. מסכן אותנו. צודדתי לשם במהירות, מנסה לזהות, לא מצליח, השמש בעיניים, העדשה מלאה בוהק לבן, אני מוכרח. אני מתפלל שתכהה השמש. אנא! רק הפעם, רק לרגע. אני מאמץ את העיניים. זיהיתי!

אני קורא, יורה חלול! פתאום צעק לי גידי: יורים עלינו. תותחן, טווח קרבי, אש! נהג, אחורה מהר! תותחן, תתפלל! בקוששי שמעתי את קולו בסבך הרעשים בקשר. יריתי פגז וצעקתי:

התפלל אתה, גידי! והוא צעק: אבל אני לא יודע!

התפללתי. מקירות לבי צעקתי: אנא ה' הושיעה נא!

במוצאי יום הכיפורים עלינו על הטנקים ביפתח. שעיה עבר מטנק לטנק. הגיע אלינו. קרא לרוני ולי. נחפזים היינו להטעין פגזים. רוני היה כפוף למטה על ערימת ארגזים של עץ, פורק אותם במהירות ומוסר לי, מדי פעם נקף איזו אצבע בתפסי המתכת של הארגזים והדם נטף על הפגזים. אפסנאי מטבריה עבר על ידנו, זרק לנו מטלית ואמר לנו לנגב את הדם מן הפגזים. הוא שמע שפגזים עם דם הם סימן לא טוב. אני עמדתי על הצריח, נוטל מרוני את הפגזים ומוסר לאלי. אלי היה כולו בבטן הטנק, מקבל ממני וממלא את הבטן. רק הציציות שלו נתנפנפו מלמעלה. שעיה קרא לנו: תתפללו. טוב להתפלל קודם שעולים למעלה.

שלושה בני ישיבות היינו בצוות, רוני הנהג, אלי הטען, אני הייתי התותחן. המט"ק הקבוע שלנו עדיין לא הגיע. צירפו לנו מט"ק מילואימניק, גידי מכפר סבא. שש שנים היה בלוס אנג'לס, את הטנק שכח כבר, את כובעי הטנקיסטים החדשים לא הכיר כלל, גם אותנו לא הכיר, גם לא את מכשיר הקשר, הוא משוכלל יותר ממה שהיה בזמנם, אבל הוא ילמד הכול תוך כדי תנועה.

אל תדאגו אמר גידי, אני עוד זוכר מה היה לנו בששת הימים, יש לכם הרבה זמן עד שתוציאו כדור. עוד נתארגן בשטחי כינוס, עוד נקבל פקודות ומפות וקוד קשר קרבי ונעשה תיאום כוונות לתותח. עד שנגיע לשטח כינוס אזכר איך סוגרים את כיפת המפקד, ואיך מנסחים את פקודת הירי. בינתיים תבדקו מעגלי ירי, זה העיקר. ותטעינו כמה שיותר פגזים, בעיקר חלולים, הם הכי טובים, אני לא סומך על המעיכים. אף פעם לא סמכתי עליהם.

כששמע גידי את שעיה קורא לנו להתפלל, עסוק היה בהרכבת המקלע. הוא בדק לו תיאום קנה ותיאום ירי, הרים את עיניו ואמר: חבר'ה, אני רוצה שתדעו עם מי אתם יוצאים למלחמה אני אתאיסט.

זה היה מזמן. לפני שעלינו למלחמה.

נשאל את החניכים מדוע דבר זה קורה דווקא במצבים קשים?

נענה כי במצבים קשים הדברים ששייכים לחי היום יום, כגון: כסף, יצרים, כבוד. מאבדים את משמעותם ואדם מגלה בתוכו את הכוח המשמעותי הקיים בו.

(ניתן להזכיר לחניכים את היחידה הקודמת באותו רגע האדם מוריד את המעגל החיצוני ונשאר עם המעגל הפנימי ביותר – עם הנשמה).

שלב ב:

נביא בפני החניכים תיעוד של דו שיח בין הרב צבי יהודה - קוק זצ"ל ובין קבוצת חיילים שבאה לבקרו בביתו. הרב טוען כי האמונה טבעית לאדם מישראל גם במי שמתייחס לה (כי הרי ברגש יש את הנשמה).

שאלה: הרב, האם אני יכול להיות יהודי בלי להאמין בתורה?

הרב: כן.

שאלה: איך?!

הרב: אתה אומר: "בלי להאמין"? זו טעות. זו טעות בעצמך, אינך מכיר את עצמך כהוגן.

שאלה: אף אחד לא מכיר את עצמו?!

הרב: זהו. אסביר זאת קצת יותר בהעמקה, והוא עניין פשוט מאד. כשלומדים מתוך המקורות מה זה עם ישראל, רואים שלא התחלנו מתמול שלשום אלא מדורות מקדם.

העובדה של עם ישראל , הפסיכולוגיה הלאומית של עם ישראל, הנשמה של עם ישראל, אינן מתחילות ממך – פלוני – באופן אישי פרטי. אתה אומר שאינך מאמין? זו טעות. כי אתה חלק של עם ישראל, אתה חלק חשוב ומיוחד בתוך כלל ישראל, מתוך הפסיכולוגיה הכללית הציבורית שלנו, ואנחנו עם של מאמינים, כמו שכתוב בתורה: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". כך אנחנו מראשית היצירה וראשית ההיסטוריה שלנו.

האמונה אינה מתחילה ממך באופן אישי אינדיבידואלי, מתמול שלשום, אלא מהפלא המיוחד של עם ישראל בהיסטוריה. ההיסטוריה הפרטית שלך היא חלק מנצח ישראל בהיסטוריה. אני ואתה וכולנו הננו חלק של העם הגדול הזה, חלק ה' "כי חלק ה' עמו". אין לשכוח ולטשטש את העובדה היסודית הזאת. זהו המובן האמיתי של האמונה. ממה שהנך אומר שאינך מאמין, זהו אופן חיצוני ושטחי של הבנה ככל שתעמיק יותר תכיר את עצמך כחלק של נצח ישראל. אבל, בין שאתה מכיר בכך בין שאינך מכיר. בעל כורחך אתה חלק ממנו.

האמונה היא בטבע שלנו. היא לא מתחילה מפלוני אלמוני אלא נמצאת בטבע הציבורי הלאומי. בטבע הנשמה של עם ישראל.

אז מה היה לנו!!!?

ראינו כי אותה נשמה המצויה בקרבינו צצה ועולה במצבים לא שיגרתיים ובאה

לידי ביטוי ברצון להתפלל לקב"ה, רצון זה אף כי נחשף אז אינו קיים רק

במצבים מיוחדים אלא מצוי בכל אחד מאתנו יום יום שעה שעה, בפעולה

הבאה נברר מדוע רצון זה לא בא לידי ביטוי ביום יום.