מס. נושא: 3.202

נתינה-שמחה

שמחה-נתינה

(עפ"י הספור הצעיף האפור)

המטרות:

1. לברר איזה סוג נתינה יכול לסייע בגרימת שמחה.

2. להביא למודעות שהקשבה אמיתית למצוקות החבר יכולה לשחרר אותו מעצב.

3. לסייע בהבנה שחברה טובה ואכפתית מוציאה אדם מבדידות נותנת לו תחושת שייכות וגורמת לשמחת חיים.

מהלך:

מתחילים לספר את הסיפור "הצעיף האפור" (מצורף בהמשך). מפסיקים די בהתחלה במילים: ...בארץ-ישראל ודאי אמצאנה" ושואלים את החניכים: כיצד עדינה יכלה לחפש את השמחה? ממשיכים בסיפור.

דיון:

· אילו דרכים הוצעו לעדינה על-מנת למצוא את השמחה?

· מהם ההבדלים ביניהם?

· כיצד אנו יכולים להיות שמחים ומאידך לגרום לאחרים להיות שמחים?

· האם דבורה צדקה? מה דעתכם?

הצעיף האפור

בין העולים הרבים, המגיעים יום יום לארצנו, עלתה באחד הימים גם נערה יפה וטובה ושמה עדינה. גורל עדינה היה כגורל ילדי ישראל רבים בגולה. היא נשארה יתומה מאביה ומאמה וגלמודה בעולם. כל אשר עבר על הילדה בארצות הגולה, סיבלה, עגמת נפשה, וההתגלגלות ממחנה למחנה, יצרו צעיף אפור סביב לראשה, מעין ערפל, מעין ענן כבד שכיסה מעיניה את שמחת החיים.

הבריות לא ראו כמובן את הצעיף האפור ההוא ולא הרגישו בערפל אשר אפף את הילדה, רק מי שהביט עמוק עמוק לתוך עיניה הגדולות של עדינה הבין את ליבה הקט והדואב.

הרגישה עדינה שהיא שונה מכל בני האדם בכך שחסרה לה שמחה, התעצבה מאד ואמרה בליבה: - "אלך לי לחפש את השמחה, לא מצאתי את השמחה במחנות הגולה. אך כאן, בארץ-ישראל, ודאי אמצאנה".

הגיעה עדינה לאחת המושבות, טיילה בסימטאותיה וחיפשה את השמחה, הלוך וחפש: הביטה פה והציצה שם, כאילו חשבה למצוא אותה באחת הפינות, והנה ניגש אליה איש ושאלה:

- "מה את מחפשת, קטנטונת?"

- "מבקשת אני את השמחה!" ענתה עדינה, "וטרם ידעתי היכן

אמצאנה".

כאשר שמע את אשר מחפשת עדינה צחק ואמר:

"הלא פשוט מאד הדבר. חסרה את, קטנטונת, מאכלים טובים, השמחה היא באוכל הטוב והשופע, בואי ואעניק לך מן השמחה הזאת".

לא הביט האיש לתוך עיני הילדה ולא הבין למחשבות ליבה, אלא אחז בידה, הוליכה אל אחת המסעדות והגיש לה שם סעודה ראויה לשולחן המלך ומכל טוב הארץ, ממתקים וסוכריות מילא את כיסיה. הוא סרב אפילו לקבל דברי תודה ויצא בברכת שלום את המסעדה.

מאד ערבו המאכלים הטובים לליבה של עדינה. שבעה ובמצב רוח מרומם יצאה מן המסעדה ושמחה על הסוכריות והממתקים אשר בכיסיה, אך היא הרגישה מיד שהאיש הזה לא העניק לה את השמחה האמיתית.

ותוסף ללכת פה ושם ולחפש את השמחה, ובחפשה כך נתקלה באשה יפה אשר שאלה אותה למטרת דרכה.

"מחפשת אני את השמחה", ענתה עדינה, "וטרם מצאתיה".

"השמחה היא בבגד המפואר", השיבה האישה, "הבה ואקנה לך שמלה יפה, כולה משי טהור, והיא תספק לך את שמחת החיים".

גם האישה הטובה הזאת לא הביטה לתוך עיני הילדה ולא הבינה לליבה הקטן, אולם אחזה בידה, הוליכה אותה אל חנות השמלות וקנתה לה שמלת פאר, כולה משי אדום ומבריק, ליטפה את לחיי הילדה ונעלמה.

"זאת היא השמחה"! אמרה עדינה בליבה, "שמלת פאר זו הנה היא שמחת החיים", ובידה החליקה על המשי האדום והמבריק. אולם אחרי שעה קלה כבר הרגישה עדינה, שהצעיף האפור עודנו מרחף סביב לראשה. בכל זאת לא אמרה נואש, כי אם הוסיפה לחפש את השמחה מזה ומזה. ראה אותה בחור צעיר ושאלה:

"מה את מחפשת, ילדתי?"

"מבקשת אני את השמחה!" ענתה עדינה, "וטרם ידעתי היכן אמצאנה".

"השמחה היא בממון", השיב הבחור, "הא לך כסף מלוא חופניך, קחיהו ומצאת בו את השמחה".

ובאמת מילא האיש הטוב את חופני הילדה מצלצלים יפים וחדשים, עשרות ומאות פרוטות לרוב, ובטרם יכלה עדינה להודות לו המשיך האיש בדרכו ונעלם.

תחילה שמחה עדינה מאד מאד ברכושה החדש, אך משהסתכלה יפה ראתה שהצעיף האפור עודנו מכסה את שמחות העולם מעיניה, הנוף סביבה אפור ותפל, זמר הציפורים לא ערב לאזנה. על כן אמרה בלילה, כי בכסף כנראה אינה נמצאת שמחת החיים.

"מוזר מאד הדבר!" מלמלה הילדה בלכתה אנה ואנה, "כל האנשים טובים אלי, כל אחד רוצה להעניק לי את השמחה ובכל זאת לא מצאתיה".

השמים עטו דמדומי ערב, הקרניים האדומות של השמש השוקעת רמזו כמלאכי הליל ועדינה יושבת על אבן בצדי השביל בלי השמחה, ובלי כל. לפתע עוברת על ידה נערה, והנערה עוצרת את צעדיה ושואלת אותה לסיבת עוגמתה.

הרימה עדינה את עיניה אליה ובטרם פתחה את פיה קראה הנערה:

"הלא חסרה את כל גרעין של שמחה בלבבך, ילדה. מה קרה ואין לך שמחת החיים?" כי הביטה הנערה עמוק עמוק לתוך עיני הילדה ומיד הבינה את ליבה.

שם הנערה היה דבורה והיא הייתה חברה בכפר הנוער אשר בסביבה. סיפרה לה עדינה את הכל, סיפרה על הצעיף האפור אשר אופף אותה ומכסה מעיניה את נוי העולם, ועל האנשים הטובים סיפרה, אשר רצו להעניק לה את השמחה.

"אחד אמר", הוסיפה, "שהשמחה היא באוכל הטוב, השניה אומרת שהיא נמצאת בבגד המפואר, השלישי רואה את שמחת החיים בממון. אמרי לי את, היכן אמצא השמחה באמת?" - "בחברה טובה", השיבה דבורה.