החברה המודרנית מודדת את האדם לפי הצלחותיו. הצלחתו ב"חיים" קובעת את מעמדו. קנה מידה זה חדר גם לתחום החינוך. הילד והנער מוערכים על פי הצלחותיהם הלימודיות. זוהי שיטה הגיונית מאוד - מי שמצליח בלימודים, עתיד להיות מדען מזהיר, כלכלן מבריק או איש עסקים משגשג. לכן, תלמידים מחוננים זוכים להוקרה מיוחדת.
כך דרכו של עולם. צדק רב יש בדבר. ההצלחות הגדולות תורמות לקידום האנושות, והאנושות יודעת להוקיר את מי שהיה שותף להן ונטל בהן חלק, ולהכיר לו טובה.
רבים לא יזכו לכך, מפני שמעטים הם סיכוייהם להגיע להישגים גבוהים. הטבע לא היטיב עמם והם חסרים כישורים מתאימים. הם אינם מחוננים, ואפילו פחות מזה. לפעמים, הם התברכו בכישורים גבוהים, אבל החיים לא היטיבו עמם ולא ניתנה להם אפשרות לפתח את כישוריהם. המאבק על קיומם היום-יומי עושק את כל כוחותיהם. למרות כל מאמציהם, לא יעלה בידם לפרוץ את המעגל הקטן שלהם. הם לא יזכו להוקרה כלשהי, כיון שהמדד העיקרי בחברה שלנו הוא מדד ההצלחה ולא מדד המאמץ.
המשנה החותמת את "פרקי אבות" (המשנה האחרונה של פרק חמישי. הפרק השישי - "פרק קנין תורה" - הוא תוספת מאוחרת, כפי שהעירו האחרונים. אין הוא מופיע בנוסח המשנה של הראשונים) מסיימת בהדרכה קצרה: "בן הא הא אומר: לפום צערא אגרא". השכר הוא בהתאם לצער, למאמץ.
משנה זו נתפרשה בדרכים שונות. מהו השכר? מהו הצער? הרמב"ם פירשה כהדרכה בדרכי קנין התורה. השגת התורה תלויה במאמץ המושקע בלימודה. "לא יתקיים מן החכמה אלא מה שנלמד בעמל ויגיעה ויראה מן המלמד, אבל לימוד השעשוע הנחת - לא יתקיים ולא יקבל בו תועלת". לפי הרמב"ם, משנה זו נאמרת במסגרת מדד ההצלחה. ההצלחה תלוייה במאמץ וברצינות. מי שמחפש לעשות "חיים קלים", אל יצפה להישגים משמעותיים.
אולם רבים מהמפרשים פירשו שמשנתנו מדגישה את מרכזיותו של מדד המאמץ. הוא המדד הקובע ולא מדד ההצלחה. כך פירש ר"ע מברטנורא: "כפי רוב הצער שאתה סובל בלימוד התורה ובעשיית המצוה - יהיה שכרך מרובה". ואף הרמב"ם, בהקדמתו לפרקי אבות (הנקראת "שמונה פרקים". פרק שישי), כתב: "אמרו כי שכר המושל בנפשו גדול כפי שיעור צערו במושלו בנפשו, ואמרו 'לפום צערא אגרא'". השכר נקבע על פי מידת המאמץ!
באבות דרבי נתן (פרק יב) מובא מעשה:
מעשה בהלל הזקן שהיה מהלך בדרך, ופגע בבני אדם שהיו מביאין חיטים. אמר להם: סאה בכמה? אמרו לו: בשני דינרין. פגע באחרים, אמר להם: סאה בכמה? אמרו לו: בשלושה דינרין. אמר להם: והלוא הראשונים אמרו בשניים?! אמרו לו: בבלאי טפשאי, לפום צערא אגרא.
כלומר, אנו מביאין את הסחורה ממרחק רב, לכן מחירה יותר גבוה. המעשה מדגיש היטיב את המסר החינוכי: אותה תבואה נמכרת במחיר שונה, הכל בהתאם להשקעה.
יישומים של הכלל "לפום צערא אגרא" מוזכרים בחז"ל בשני הכיוונים: בשבח המתאמץ למרות הישגיו הדלים, ובגנות המצליח שלא טרח להתאמץ. לדוגמה: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים". העני מביא קרבן זול, העשיר מביא קרבן יקר, כל אחד כפי יכולתו. המעשה הקטן שקול כמעשה הגדול, כאשר המאמץ האישי הוא זהה. מנגד, מספרת הגמרא (ע"ז יז ב) על רבי חנינא בן תרדיון שלמרות שהיה גומל חסדים גדול ופיזר צדקה לעניים, לא עמדה לו גמילות החסדים להצילו בעת צרה כיון ש"מיעבד עבד, כדבעי ליה לא עבד", כלומר הוא פעל רבות בתחום גמילות החסדים אבל לא "השתדל" כפי יכולתו.
ושמא ישאל השואל, מה ערכו של המאמץ אם הוא איננו נותן תוצאות הראויות לשבח? מסביר המהר"ל: ביחס למצוות, השכר נובע מכך "שהאדם מקרב את עצמו לה'". הקרובים למלך נהנים משפע טובו של המלך. אם האדם מנסה להתגבר על מחסום, "ובכוחו וגבורתו וביד חזקה דוחה את המונע ומתקרב, תראה בזה כמה כוחו להתדבק". "וזה יורה על קירוב גדול (=קירבה גדולה) אשר יש לו אצל ה'".
החברה האנושית, שהיא בעלת גישה תועלתנית ופרקטית, בוחנת את מעשיו של האדם על פי מדד ההצלחה, אבל המבט האלוקי, הבוחן את נפשו של האדם ואת פנימיותו, מעריכה את האדם לפי מדד המאמץ.
כך ראוי שגם אנו, הורים ומחנכים, לא נסתחרר מממד ההצלחה. ההצלחה איננה ברשותו של האדם. האדם נולד עם תכונות מולדות, עם כשרונות ויכולות מוגדרים. עלינו להוקיר את מאמציו.
בשנים האחרונות, מערכת החינוך מנסה ליצור שיטות חדשות למתן ציונים אשר תשקפנה לא רק את ההצלחה אלא גם את המאמץ. אבל, מתעוררים קשיים רבים ביישומן. בבית, אין כל סיבה להיכנע למדד ההצלחה. נלד בדרכיו של בורא העולם: נאמץ את המדד הפנימי, מדד המאמץ - "לפום צערא אגרא".
מדד ההצלחה מול מדד המאמץ
"החברה המודרנית מודדת את האדם לפי הצלחותיו. הצלחתו ב"חיים" קובעת את מעמדו. קנה מידה זה חדר גם לתחום החינוך." - הרב אלישע אבינר על מדד ההצלחה.
(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)