זו ההזדמנות שלך

פעולה מספר 11:

זו ההזדמנות שלך !!
פעולה לשבטים מעפילים-הרא"ה על נתינה, תורה ומה שביניהם

רקע:
הרבה פעמים אנו מציירים לעצמנו מדינה בה לכולם יש "די מחסורם" אין עניים, אין גמ"חים אין מצוקות. אולם, אנחנו שזכינו לחיות בעולם חסר מבינים שבשבילנו זו ההזדמנות.
ההזדמנות לתת בחיוך, בעין טובה ברגישות אמיתית.
אם לא היה למי לתת איך היינו מתקדמים בזה?! נכון שישנה חובה על המדינה לדאוג לאזרחיה אך עלינו הזכות והחובה הזאת מוטלת לא פחות.

מטרות הפעולה:
החניך יבין שפעולת הנתינה והצדקה, הם לא רק פעולות במובן הפיזי של העניין.
החניך ידע ויפנים שהנתינה והצדקה וכל הקשור בהם, אינם מערכת חוקים חיצוניים אלא השקפת עולם שמתווה את דרכינו ומסייעת לנו לעבוד על המידות שבין אדם לחברו.

מהלך הפעולה:

שלב א'- צמצום פערים
המדריך יחלק לחניכים את הקטע "הילד הזה הוא עני" (נספח מס' 1),
שימו לב! הקטע מתאר מציאות קשה אז בעדינות...
לאחר קריאת הקטע המדריך יספר לחניכים שעקב המצב הכלכלי הקשה שאנו שומעים עליו יום- יום בתקשורת ובכתבה הנ"ל שהיא רק דוגמא אחת ולצערנו יש עוד לא מעט מקרים..

מדינת ישראל העלתה הצעה ליצור תוכנית כלכלית חדשה שתאפשר כיסוי כלכלי לכל האנשים שחיים כיום מתחת לקו העוני. כל אחד מהם יקבל מענק שיאפשר לו להשתוות לממוצע הכלכלי במדינה, כך לא יהיו יותר עניים- יבוטלו הקופות הציבוריות ייאסר ע"פ חוק כל גביית כספי צדקה "פרטית" בבתי- הכנסת, במקומות ציבוריים וכו'.

לאחר קריאת ההצעה המדריך יעלה לדיון את הנקודות הבאות:
האם ע"י ההצעה הזו תיפתר בעיית הפערים הכלכלים במדינה?
האם הבעיה היא כלכלית בלבד?
האם עיקר הצדקה הוא השלמת החוסר הכלכלי של העניים או אולי משהו אחר?!

שלב ב'- במבט קצת שונה
המדריך יקריא בפני החניכים את "הנדבה" (נספח מס' 2),
שים לב! אמנם החניכים יחסית גדולים, אבל כדי שהפעולה לא תהיה יבשה מידי, מומלץ לא "סתם" להקריא לחניכים את הקטע, אפשר להציג אותו או לספר בעל- פה וכדומה...

לאחר הצגת הקטע לחניכים, המדריך יעלה את הנקודה הבאה:
לכאורה העני לא "הרוויח" כלום, לחיצת היד הזו לא הביאה לו תועלת כגון מאכל, ומשקה, אם כן מדוע אוחן טורגניב (כותב הקטע) מכנה את המקרה כנדבה?!
האם זו נדבה?!

שלב ג'- גבוה! יותר גבוה! עוד יותר גבוה!
המדריך יניח במגרש/ חצר או בכל מקום גדול אחר בו מתקיימת הפעולה, שלוש מקלות במרווחים מסוימים המדריך יבקש מכל חניך בתורו לדלג בין המקלות, אחרי כל סבב של החניכים המדריך יגדיל את הפער בין המקלות עד שבשלב מסוים אי אפשר לדלג בין המקלות בצעד אחד.

שלב ד'- חוזרים למקור
המדריך יחלק לחניכים את דף המקורות (נספח מס' 3) וילמד ביחד עם החניכים את המקורות.(יש כמובן להסביר בלשון פשוטה יותר את המקורות, כדאי לשאול את החניכים מה הם הבינו מהקטע?)
לאחר מכן המדריך ישאל את החניכים:
מה לדעתם המכנה המשותף בין כל המקורות?!
המשותף לכל המקורות הנ"ל הוא שמצוות צדקה איננה עניין כלכלי בלבד, בכל מצוות הצדקה ישנו דגש רב על צורת הנתינה, על משמעות המעשה מצד הנותן. כל עניין הצדקה איננו עניין טכני, חומרי אלא מטרתו לפתח בעולם ובאדם הנותן מידות טובות, ליצור אצל האדם אהבה לזולתו, אין עניין ליצור סדרי חברה שישמשו כנימוסים או כתקנות מקובלות. אלא- מצוות הצדקה וה"חובה" לתת בלב שלם, בסבר פנים יפות, מתוך רצון יפתחו בנו את מידת הרחמים, הרגישות, והערבות ההדדית שבינינו.
אם נשים לב נראה שהתורה מלאה במצוות המחייבות נתינה לעני- מצד הנותן. מתנות עניים, השבת אבדה, ביקור חולים, הלוואה צדקה וכו' כל אלו מצוות הנוגעות לחובת האדם לזולתו. אין מצוות השייכות לזכות העני לקבל... לעני אין זכות תביעה לא נכתב בתורה "כי תהיה עני בקש כך וכך..." אלא "כי יהיה בך אביון... תן לו כך וכך..."

שלב ה'- תכל'ס
המדריך יפזר ברחבי החדר כרטיסיות (נספח מס' 4) על כל כרטיס כתובה סיטואציה אחת ובמקביל יחלק המדריך כרטיסיות נוספות שעל כל אחת כתובה אחת ממעלות הצדקה ( נספח מס' 5) של הרמב"ם. על החניכים להתאים את כרטיסיות הסיטואציה לכרטיסיות מעלות הצדקה ולאחר מכן לסדר את המקרים על פי הנתינה המשובחת ביותר לדעתם.
לאחר מכן המדריך יוודא שהחניכים אכן סידרו את הכרטיסים לפי הסדר שמונה הרמב"ם
(נספח מס' 6)
המדריך יעלה את הנקודה הבאה:
מדוע הרמב"ם מונה את מצוות ההלוואה כאידיאלית ביותר? הרי יתכן שהעני יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להתגבר על מחסורו, האם לא עדיפה מתנת חינם?
הלוואה כידוע צריך להחזיר- הלוואה ניתנת לשם רכישת אמצעי ייצור אשר בעזרתו יצא העני
ממעגל העוני.

האם מה שחשוב לתורה זה רק "הנותן" ופיתוח מידותיו, מה עם העני- האם אין עניין לעזור לעני מצד עצמו? נראה תמוה, בואו נשים לב מה משמעות העזרה הניתנת לעני?
סיכום: בשלב הראשון של הפעולה ראינו שהמצב הכלכלי לא פשוט בכלל אבל קביעת סדרים חברתיים כגון "מענק לנזקקים" זה לא מה שיפתור את הבעיה מהשורש. (אמנם כיום במדינת ישראל קיימים סדרים חברתיים וחוקים שאמורים לסייע למשפחות ולאנשים נזקקים כגון: הביטוח הלאומי, הבטחת הכנסה, דמי אבטלה וכו'...) ובכל זאת אנו רואים שנשארנו עם עוד הרבה מאוד בעיות כלכליות לא פתורות...
בשלב השני ראינו שנדבה וצדקה אינם בהכרח נתינה פיזית, ברגע שהאדם מחייך, מסתכל, זה באיזשהו מקום מחזק את הנזקק.
בשלב השלישי ראינו שהצלחת החניכים במשימה תלויה ביעד שהצבנו להם. ליעד יש שני צדדים:
מצד אחד הוא גורם לנו לשאוף ולהתקדם מצד שני יעד גבוה מידי יכול לייאש ולתסכל אותנו
זה טוב להציב לעצמנו מטרות וזה אפילו הכרחי. אבל כאשר החברה קובעת סטנדרט מסוים, ואנשים שואפים לדבר זה, לא כי הם רוצים אלא כי ככה החברה רוצה, נוצר מצב שאנשים עצובים מצטערים שלא נפל בחלקם חלקו או ליתר דיוק כספו של מישהו אחר.
לכן כל אחד ואחד מאתנו צריך לשמוח במה שיש לו, ולא רק בצד הכספי.....
בחלק הרביעי והאחרון של הפעולה ראינו שהשותפות נמצאת בראש הרשימה של מעלות הצדקה. שותפות עם אדם שמצבו מדרדר נותנת לאדם אפשרות לשקם את עצמו, לתת לאדם מקום עבודה זו נתינת אפשרות לפרנס את עצמו ואת משפחתו בכוחותיו הוא, מבלי שירגיש שהוא מוטל על הבריות.
מתנת חינם לעומת זאת משפילה את האדם ולכן הנתינה האידיאלית היא נתינת הלוואה או עשיית שותפות. כשאדם חש שהוא תלוי בחסדי אחרים, נפגע צלם האדם שבו- "ואל תצריכני לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם" לעומת זאת כשהאדם אחראי על עצמו ועומד בזכות עצמו זה מאפשר לו אושר ובריאות נפשית וזו הנתינה אמיתית הדואגת באמת לטובתו של הזולת.
הנחיות התורה בדאגה לנזקקים מכוונת אותנו לעיקר שבמצוות אלו, לעבודה על מידותיו של האדם הנותן, לדאגה אמיתית וכנה. לעבודה יום- יומית על המידות ולרצון הפנימי לדאוג למחסורו הנפשי והכלכלי כאחד של הנזקק.

"הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך,
כי עם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם
ה' אלוקיך"



נספח מספר 1:

הילד הזה הוא עני

"בואי תראי מה זה ילדים מוזנחים, שמסתובבים ברחוב בלי השגחה, רעבים, מלוכלכים, כאלה מסכנים שהלב מתפוצץ, וכלום. צלצלתי לפני כמה חודשים ללשכה הסוציאלית, מסרתי על הילדים האלה שהאימא שלהם מזניחה אותם, מסתובבת ביום ובלילה ומשאירה אותם לבד.
אני רק שכנה, עובדת פה ממול במחסן הובלות. לא מכירה את הסיפור של המשפחה, רק יודעת מה העיניים שלי רואות. תאמיני לי, מה שראיתי- העיניים בוכות.
בינתיים הזמן עובר, וכלום לא קורה. הילדים עוד פה, בבית, אם את יכולה לקרוא לזה בית. בלשכה הסוציאלית אמרו לי בשבוע שעבר, שקיצצו להם במספר הילדים שיכולים לשלוח לפנימיות ובינתיים אין מה לעשות".
ציונה אהרון, מנווה שרת, ראתה ידיעה בעיתון על 500 ילדים הסובלים מהתעללות בבתיהם. למרות שבתי המשפט והעובדים הסוציאלים החליטו כי יש להוציאם לפנימיות. הם יישארו בבתיהם בגלל דרישת האוצר ממשרד הרווחה לקצץ במספר הילדים במצוקה המופנים למוסדות.
ציונה התעקשה שאבוא לראות "את הבושה", שאפרסם את סיפורם של מירית, בת השנה וחצי "שכל הזמן בוכה מרעב" של טלי בת החמש הסובלת משיתוק מוחין וגוררת את רגלה השמאלית. של דוד המבוגר ממנה רק בשנה, "שמסתובב לבד ברחובות גם בלילות" ואת סיפורו של מאיר, בן שמונה, "שמטפל בילדים הקטנים ולפעמים נמאס לו והוא מסתלק".
באתי לשכונה ויחד עם ציונה עלינו לקומה הרביעית. "תארי לעצמך איך הילדה עם הרגל המשותקת נסחבת לכאן". שעה ארוכה דפקנו בדלת ולמרות ששמענו צעקות ובכי מתוך הדירה, היא לא נפתחה. בסופו של דבר נשמעה תשובה עמומה מסתבר שזו טלי, הסגורה בתוך הדירה יחד עם שניים מאחיה. "אימא בעבודה. רק מירית ודוד פה. מאיר הלך לים המפתח אצלו". עד שובו של מאיר כשעה וחצי לאחר מכן, התנהלה השיחה מעבר לדלת הסגורה שיחה שלא כל-כך עזרה להבהרת התמונה.
"אבא לא גר פה. אימא עובדת, גם בלילה, לא יודעת איפה רק מאיר מטפל בנו".
אוכל? "הוא קנה בבוקר לחם, זה נגמר. עוד מעט הוא יביא גבינה".
ארוחת צהרים חמה? "לא. יש תה בבית".
מאיר עם המפתח, הכניס אותנו בסוף לדירה. את מירית מצאנו ישנה על הספה, בגדיה קרועים ומזוהמים, רגליה שרוטות רק לפני כשבועיים חזרה מבית החולים. מאוחר יותר גילינו שאושפזה במצב של תת תזונה, שלשולים זיהומיים והתייבשות. טלי, מתקשה בהליכה, כולה מכוסה בחבורות. דוד יושב על המרפסת מתנדנד בשעמום, "פעם כמעט נפל והשכנים הביאו משטרה". על משחקים, ספרים ואפילו מכשיר טלוויזיה בשחור לבן רק חולמים כאן. המכשיר הקטן שמונח בפינה לא פועל. ארבעת הילדים ישנים בחדר קטן, בשתי מיטות. טלי עם מירית, דוד עם מאיר.
דוד רצה ללכת כמו הילדים לכיתה אלף, אבל "אימא לא שלחה" גם ילקוט, מחברות ועפרונות אין לו. מאיר ביקר כבר בבית הספר בעבר, "לפעמים, כשלא היה צריך לשמור על האחים שלי" אבל השנה עוד לא החלה עבורו שנת הלימודים. אמא שלי אומרת שמהלשכה הסוציאלית אמרו שישלחו אותנו לפנימיה. בינתיים יותר טוב שנשב בבית ונחכה.
לא הייתה ברירה...
(נורית דברת)




נספח מספר 2:


הנדבה- אוחן טורגניב

עני, זקן חולה, עצרני פעם אחת בלכתי ברחוב.
עניים נצרבות ודומעות, שפתי תכלת, בליווי סחבות, פצעים מגואלים.. הה
באיזה אופן משונה ליוותה העניות את הברייה האומללה הזאת!
הוא הושיט אלי יד אדומה, צבה, נאלחה... הוא נאנח, הוא געה לעזרה החילותי למשמש בכיסי בגדי ... אין חריט, אין שעון, מטפחת אין... לא לקחתי איתי דבר.
והעני הוסיף לחכות .. וידו הנטויה התנועעה ותרעד לאט. נבוך ונבהל לחצתי בכוח את היד הרועדת והנאלחת הזאת... "סלח נא, אחי, אין לי כל, אחי"
העני הפנה אלי את עיניו הנצרבות. שפתי התכלת שלו גיחכו- וגם הוא מצידו לחץ את אצבעותיי הקרות...
"יהי כך, אח"- גמגם בלשונו- "אודך גם בעד זאת. גם זו נדבה , אחי".
(אוב' דרך ארץ ע"מ 17)





נספח מספר 3:

מקור א':
תני אבימי בריה' דרכבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו ברייחים ומביאו לחיי העולם הבא"
(תענית דף ל"א )

מקור ב':
"אם כסף תלוה עמי את העני ממך" (שמות כ"ב, כ"ד) – מה שכתוב לשון "אם" אף על גב שהוא חובה, הוא מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים מגזירת מלך, אין הדבר לרצון הקב"ה וצריך שיעשה מרצונו...
אם הלווה כסף כאילו מקיים גזירת מלך אין זו מצווה כי צריך שילווה לו מרצונו בלב טוב, כדכתיב (דברים ט"ו י') "נתון תתן לו ולא ירע לבבך..." ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות"(מהר"ל "גזר אריה" לשמות כ"ב כ"ד)

מקור ג':
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים- אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן על צרתו.. ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים... שאל העני ממך ואין בודק כלום לתן לו- פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה...
(רמב"ם משנה תורה פרק י' חל' מתנות עניים)

נספח מספר 4:


"יום שלם אני חולמת על ארטיק "מגנום", סוף, סוף מצאתי קיוסק וקניתי לעצמי "מגנום"- מצופה קרם נוגט עם אגוזים- מעולה!!! בעוד אני חולמת על הביס הראשון, חברה שלי מגיעה מולי בריצה. "מגנום! אני לא מאמינה אני מתה על זה, אפשר כמה ביסים??" אני מסתכלת עליה במבט זועם- ושואלת את עצמי למה לא קניתי את המגנום 10 דקות קודם... אבל אין מה לעשות חברות זה חברות ואני אומרת שלום למגנום שלי.



תומר עבר ברחוב יפו ונתקל בזקן שביקש ממנו בעיניים מתחננות שיתן לו קצת כסף. תומר חיפש בארנקו ומצא בו 10 אגורות בלבד... הוא חייך אל הזקן, הושיט לו את הכסף והתנצל- "זה מה שיש לי- אבל שתהיה בריא שיהיה לך כל טוב".


היא ישבה בקצה הכיתה קופאת מקור, היא לא העיזה לבקש מאף אחת משהו להלביש על עצמה... כשראיתי אותה נתתי לה את המעיל שלי. "לא ביקשתי"... היא אמרה.... "זה לא משנה"- אמרתי, לא תמיד צריך לחכות שיבקשו כדי לתת...


במשך שנה רצופה תורם מארה"ב מכניס סכום כסף לחשבון של משפחת נכים בכל חודש. אין למשפחה מושג מי הוא זה שתורם להם בקביעות.


כשאני שם כסף בקופת צדקה- אני לא יודע למי אני נותן. וגם מי שקיבל את הכסף- לא יודע ממי קיבל.


יש בשכונה שלנו משפחה שמחלקת בכל שבוע מצרכים לנזקקים. מאחורי הבית שלהם עומד ארגז בו מונחים המצרכים. כל מי שצריך מגיע ולוקח. מעולם לא ראיתי מישהו מבני המשפחה מסתובב ליד הארגז לראות מי לוקח- הם אינם יודעים לאן ולמי מגיעים המצרכים אבל זה לא מטריד אותם במיוחד.


אבא שלי סידר לשכן המובטל שלנו עבודה עד אז הוא היה "מתפרנס" מקבצנות. מהרגע שהוא התחיל לעבוד הוא התחיל להתפרנס בכבוד.

בתחנה המרכזית מסתובב בקביעות קבצן עם כוס בידו ופונה אל העוברים והשבים בבקשה: "יש לך אולי שקל בשבילי?!" כל עוד הוא לא בא אלי אני לא בא אליו. אבל אם הוא מבקש ממני ישירות- אני לא יכול לסרב....



נספח מספר 5:

נותן- אך מצטער על כך

נותן פחות מן הראוי בסבר פנים יפות

נותן לפני שמבקשים ממנו

הנותן- יודע למי נותן, המקבל לא יודע ממי קיבל.

הנותן לא יודע למי נותן והמקבל לא יודע ממי קיבל.

המקבל יודע ממי קיבל והנותן לא יודע למי נותן.

נותן הלוואה, עושה שותפות או מסדר לחברו עבודה שיוכל להתפרנס כראוי ולא יזדקק לאחרים..

נותן לאחר שמבקשים ממנו.


נספח מספר 6:

שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה- זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא, כ"ה, ל"ה) כלומר החזק בו עד שלא יצטרך וייפול.
פחות מזה- הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצווה לשמה, כגון לשכת חשאים שהייתה במקדש שהיו הצדיקים נותנים בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה- הנותן לתוך קופה של צדקה, ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם להנהיג כשורה, כרבי חנניה בן תרדיון.
ופחות מזה- שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין המונין בצדקה נוהגין כשורה.
פחות מזה- שידע העני ממי נוטל ולא ידע הנותן, כגדול גדולי החכמים שהיו צוררים מעות בסדיניהם ומשפילין לאחוריהם ובאים עניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להם בושה.
פחות מזה- שיתן לו בידו קודם שישאל
פחות מזה- שיתן לו אחר שישאל
פחות מזה- שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות
פחות מזה- שיתן לו בעצב.
גדולי החכמים היו נותנים פרוטה לעני קודם כל תפילה ואחר כך מתפללין,
שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהילים י"ז, ט"ו)
(שם פרק י' הלכות א'-ט"ו)