פעולה מס' 1

"הנני"

מבוא :

"אנו מציבים את המילה "הנני" בראש מעייננו. "הנני" לא במובן האישי של הדגשה והבלטה של ה"אני", אלא במובן החברתי הציבורי. בכוונות של כל פרט, של כל חניך ומדריך לשרת בענווה את כלל ישראל"

(אברהם ליפשיץ ועידת "הנני" פסח תש"ן)

התחושה הראשונה שצריכה ללוות כל חניך בבנ"ע היא תחושה של שליחות, של עשיה למען הכלל.

את הנושא של שבט מעפילים השתלבות בנ"ע בחברה הישראלית נפתח בפעולה המחדדת את תחושת השליחות הקוראת לכל חניך וחניך לעשות – הנני!!!

מה להכין?

1. לצלם על לוח דרושים את המודעה:

2. ביום חול: טושים וציור של דמות של חניך עם חיצים היוצאים מאבריו השונים

(פה,ראש,ידיים, רגליים, עיניים, לב וכד').
בשבת: הכנת כרטיסיות של תכונות למכירה פומבית, ותחליף ל"כסף" (סוכריות וכד')
ביום חול: קופסת גפרורים.

3. כרטיסיות:

"הקוסם הטוב העניק לך ידי זהב"

"הקוסם הטוב העניק לך שכל ובינה"

"הקוסם הטוב העניק לך זריזות"

ועוד

לכל חניך כרטיסיה עם תכונה אחרת.

מהלך הפעולה

שלב א' :

נחלק לחניכים "לוח דרושים".

דרוש לנו אדם שיהיה שליח ציבור אמיתי למען העם.

אלו תכונות דרושות לאדם כזה?
ביום חול נחלק לחניכים את ציורי הדמויות והם יכתבו תכונות לאברים השונים.
בשבת ניתן לשחק מכירה פומבית של תכונות שליח הציבור.

סביר להניח שמתכונות האדם שעלו - יתקבל אדם מושלם

נשאל את החניכים:

האם אתם מכירים אדם כזה? מי יכול להיות שליח ומנהיג?

שלב ב' :

מדריך: ההפעלה הבאה תוכיח לחניכים שבכל אדם יש פוטנציאל של שליחות והנהגה, היוצא לפועל ברגע שהוא מחליט לקחת אחריות.

נחלק את החניכים לקבוצות. על כל קבוצה נטיל משימה – כמו ארגון מסיבת חודש ארגון, תכנון ההצגה וכד'.

מטבע הדברים בכל קבוצה יבלוט מנהיג שלוקח את העניינים בידיים ומנהל את ארגון המשימה. המדריך יסתובב בין הקבוצות וכשיזהה את "המנהיג" יוציא אותו מהקבוצה ויטיל עליו משימה אחרת (יש להכין שלל משימות).

בהתחלה תהיה אולי מבוכה בקבוצה, אולם מייד יקום "מנהיג חדש", גם את המנהיגים החדשים יוציא המדריך מן הקבוצה, עד שיווצרו קבוצות קטנות שכל אחד יממש בהם את האחריות שלו.

המדריך יחלק לכל חניך גפרור, ויסביר לחניכים את המשמעות של ההפעלה שעברו – כשחפשנו "שליח ציבור" למען העם חפשנו דמות מושלמת, ולכן אף אחד לא קם ואמר "אני מתאים". אולם בכל אחד מאיתנו טמון פוטנציאל שליחות והנהגה. בכ"א מאיתנו יש גפרור קטן שיוכל לבעור ברגע שנרצה להדליקו.

שלב ג' :

נקרא את הקטע האלמוני – הקטע אינו כתוב על אדם מסויים אלא על אלמוני – מדוע?

אלמוני / מיכאל בר זוהר

מתוך: ספר המופת

יש במקומותינו, כך אומרים, איש ששמו לא נודע, יש אומרים כי נולד בגיטאות פולין או בערבות אוקראינה, אחרים גורסים כי מוצאו מהרי האטלס או רמת כורדיסטן, ואולי בא לארץ מגאיות תימן, יחף ומזה רעב, כולו תלתלים ועיניים בורקות. ויש גירסה שהוא בן הארץ, ולפיה נולד בצריפי כנרת או על חולות תל אביב או שמא בשכונות ירושלים. אומרים, שהיה בין מקימי ישוב "חומה ומגדל" באדמות הגליל והיכה עם רעיו שורשים בקרקע בליל עלטה.

איש אדמה הוא – כך אומרים מכריו – שריח רגבי אדמה חרושה וזבל עולה ממנו, ידיו מיובלות וציפורניו שבורות מעמל היום.

כשאחזו להבות המלחמה בתבל כולה, הרחיק עד לב אירופה הכבושה בתקווה להציל מהזוועה הנאצית ולק קומץ יהודים. כשנדמו התותחים ראוהו בנתיבי הבריחה, בין פורצי הגבולות, מוליך שיירות ניצולים בין הרים מושלגים אל נמל איטלקי, שם רבצה ספינת מעפילים מוסווית.

כשהתקומם העם נגד השלטון הבריטי, מספרים ידידיו, היה בין מפוצצי הגשרים ומשוחררי כלואי עתלית ופורצי כלא עכו. על סיפונן של קליפות אגוז הביא מעפילים ומטעני נשק לצבא המדינה הנולדת.

בראשונה היה לאגדה בין רעיו בתש"ח, כשפרץ בראש שיירתו את שערי גיא המוות הנועל את מבואות ירושלים, כשנלחם נואשות בסורים בשערי דגניה, כשהרווה דמו את שדות לטרון, כשפרץ בחשכת לילה לעיר העתיקה, כשנחרך באש התופת של מצודת עירק סוידאן עם זאת, אומרים, ראוהו במדי חקי קמוטים, כובע גרב על ראשו וכאפיה קרועה כרוכה על צוארו, רכוב על אחד הג'יפים שהגיעו ראשונים לאילת…

אחרי המלחמה הקשה ההיא נעלם האיש ויש שהספידוהו, כי חשבו שנפל בקרב האחרון. שם לא ראהו איש. היו שאמרו, שחזר לאדמתו , היו שנשבעו כי נשאר בצה"ל, אחרים ליחשו שהצטרף לאותם אנשים עלומים ששמו נפשם בכפם ויצאו בשמות בדויים ובזהות שאולה, אל לוע הארי, אל בירות ערב ומחנות צבאה, הוא ליקט, כך אומרים חבריו, ידיעות מחדרי חדריו של האויב, שתל שמועות שווא בארמונותיו – ונמלט על נפשו ברגע האחרון.

לפי אותה גרסה גם היה בין חבורת המופלאים שגילו את מחבואו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן והביאוהו למשפט צדק לפני העם היהודי. אחרים טוענים, שכבר זמן רב לפני אותו משפט ראוהו בחבל לכיש, מבוסס בבוץ ובגשם אך קורן משמחה, חובק ילדה של עולים מפרס, יש טוענים, שיה בין מייסדי דימונה ומקימי קרית שמונה, ויש שראוהו מרחוק על צוקי ערד, או שמא על גבעות כרמיאל?

מעולם לא התלונן, אומרים חבריו, לא קבל על שמפלים אותו, על שכרתו את שורשיו, על שאין המדינה מיטיבה עמו. תמיד ביקש לתת לאחרים, תמיד התהלך מוקסם מהזכות שנפלה בחלקו להיות בדור הראשון לגאולה, לחיות במלכות ישראל המתחדשת. לחיות בה, ואם צריך, גם למות למענה.

בפעולות התגמול נותח תחת אש כשנפגע בהסתערות עם יחידת צנחנים על מבצר ירדני. במלחמת סיני ראוהו פורץ בראש אנשיו אל גיא ההריגה במעבר המיתלה, ובששת הימים היה בין כובשי גבעת התחמושת ומשחררי הכותל, אף שיש מי שמוכנים להישבע, כי איתם הסתער על תל עזזיאת, תל המוות שלמרגלות רמת הגולן, או קפץ ראשון אל מימי תעלת סואץ.

בנו בכורו, מספרת האגדה, נפל באותו יום כיפורים שחור ברמת הגולן, או שמא היה הנער אותו טייס שמטוסו התפוצץ ככדור אש מעל סירות המצרים הצולחות את התעלה. את בשורת השכול המרה קיבל האיש, כשעמד, טרוף עיניים ועוטה זיפים מלבינים, להבקיע את התופת של "החווה הסינית".

כאבו האישי אך העמיק את בריתו עם הארץ הזאת. אומרים, שהתיישב בגולן או בבקעת הירדן, להפגין נחישותו כי זה הגבול האחרון. אחרים ראוהו סועד חולים ומרוקן פחי אשפה בבית חולים בדרום, מלמד בני נוער ביישובי עימות, מנהל חוגים בשכונות מצוקה, מלווה עולים מרוסיה במבוכי פקידות מתנכרת, מוביל אתיופים צעירים אל ביתם הראשון. ראוהו מפגין למען צדק חברתי ושפיות הדעת, מניף אגרוף מול גזען יהודי מטורף, וגם ראו את עיניו כאובות המבט, את שפתיו הקפוצות כשהגיע עם רעיו אל מבואות ביירות.

מספרים, שסלד מבגדים מחויטים וממכוניות פאר, לא נשא עניו אל בתי יקרות, לא חיפש מזלו במניות ובהימורים למיניהם. עם כמה מרעיו היה בין מקימי תעשיות הפלא המדעיות של ישראל, אך לא לעצמו ביקש שם רווחים, כי אם מטה לחם לאומה כולה. מספרים גם אהבתו את הספר והשירה העבריים, על לילות שימורים שהקדיש לעיון בספר הספקים ובאוצרות ההגות של ענקי הרוח, אף יש מי שרומז, כי בהחבא מילא בקולומוסו דפים רבים, שעין איש לא שזפתם.

יש בין חביריו המתפעלים מסובלנותו כלפי בעלי דעות אחרות וכלפי הערבים החיים בתוכנו. יש שאינם נלאים מספר על קשיחותו ותעוזתו בקרב לעומת פתיחותו וחום לבו הקורן בעת רגיעה, הם אומרים שלא חדל להאמין בשלום ולחפש מסילות אל לב דוברים ושועים ערביים, אך ידו לאל הרפתה מנשקו, כי ידע שבו המבטח האחרון.

ועוד הם מספרים על אהבתו העזה את הארץ הזאת, על סגידתו לעבודה העצמית ולחברה הצודקת, על החלום שנשא בליבו להפוך את העם הזה לעם סגולה ולאור לגויים. מספרים, כי ניסה לקרב חילונים ודתיים והרים קולו כנגד העימותים המרים המשחיתים את האומה, שכן את הסכנה הגדולה לקיום ישראל ראה בחולשותיה הפנימיות, במריבות אחים ובשנאת חינם.

יש אחרים שאומרים – ואני איתם – שהוא עוד חי בתוכנו וחלומו שלם ותקוותו מאירה ורוחו איתנה והאש בוערת בלבו, עזה ותמה כשבשחר נעוריו.

ויש אומרים כי לא אחד הוא אלא רבבה.

וכי רבים מהלכים בקרבנו, עומסים את יומם עלי שכם.