משנה אחת בפרקי אבות שימשה סלע מחלוקת בדורות האחרונים להערכת יחסם של חז"ל כלפי הטבע.
נאמר במשנה (אבות ג, ז):
רבי שמעון (יש גורסים: רבי יעקב) אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה' - מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.
סופרי ההשכלה וסופריה העבריים של התנועה הציונית תקפו את חז"ל בגלל משנה זו. לדעתם, משנה זו מלמדת על יחסם העוין של חז"ל כלפי הטבע. אדם המהלך בדרך ומתפעל מהטבע, מתפעם מיופיו של האילן או נרגש מיופיו של הניר, ואף מבטא את רגשותיו במילים קצרות: "מה נאה אילן זה", נוהג כטוב, כרגיש וכנאור שבבני האדם. על מה תלונתם של חז"ל וכיצד גזרו עליו "כאילו מתחייב בנפשו". רק מי שאטום לטבע, ליופי, לחיים, ומסתגר במגדל השן של האותיות הקטנות שבספרים ומנותק מהאור הפרוש על החיים, עשוי לשלול את ההתרגשות העמוקה מהיופי שבבריאה האלוקית הסובבת אותנו. כך כתבו הוגים וסופרים במטרה לנגח את חז"ל.
המעיין במפרשי המשנה יגלה שרבים מהם לא העמיסו במשנה את כל המשמעויות שעליהן דיברו הסופרים. לדעת חלק ממפרשי המשנה, הקריאה "מה נאה אילן זה" איננה קריאת התרגשות מהטבע אלא אמירה סתמית שנאמרה במסגרת "שיחה בטלה". מדובר במהלך בדרך אשר משוחח שיחה בטילה, מפטפט על כל דבר ועל לא כלום, מעלה נושאים מזדמנים לפי מה שעיניו קולטות. כדוגמת המהלך ברחובות קריה, מביט בחלונות ראווה, ומחלק ציונים למוצגים השונים החולפים מול עיניו. לא התרגשות ולא התפעמות. לא מפגש עם הטבע ולא התחברות לחיים. סתם "שיחה בטלה", מתוך סקרנות קלילה. על כן "המפסיק ממשנתו", מפסיק את לימוד התורה לשם שיחה בטילה הכוללת דיבורים על תמונות טבע הנקרות בדרך, "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".
בדומה למה שנאמר בגמרא (ע"ז ג, ב):
אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם.
(דוגמה למפרשים שהדגישו את ההיבט של השיחה הבטילה - מחזור ויטרי: "הואיל ופסק מדברי תורה לעסוק בשיחת חולין". רשב"ץ: "הפסיק משנתו מפני שיחה בטילה וזהו חילול כבוד תורה שהיתה חשובה לו אותה שיחה יותר ממה שהיה שונה משנתו").
אולם יש מפרשים שנראה מפירושיהם, שההיבט של היחס לטבע לא היה זר להם, ואף שילבו אותו בפירושיהם, ובכל זאת פירשו את המשנה כפשוטה. לדוגמה, רבנו עובדיה מברטנורא כותב, "למרות שעל ידי כן מברך 'שככה לו בעולמו', אף על פי כן מעלין עליו כאילו התחייב בנפשו כיון שהפסיק ממשנתו".
כוונת הברטנורא, לברכה שמברך הרואה "אילנות טובות". "הרואה בריות טובות ואילנות טובות אומר: ברוך שככה לו בעולמו" (ברכות נח ב, ונפסק בשו"ע או"ח רכה י). אם כן, שואל הברטנורא: אם המפגש עם האילן הנאה מעורר ברכה, מדוע הוא ייאסר או יגונה?! ותשובתו: "אף על פי כן מעלין עליו כאילו התחייב בנפשו כיון שהפסיק ממשנתו". מה פירוש הדברים?
בדומה לזה פירש רבנו יונה בספר "היראה": "אל יפסיק משנתו לדברים בטלים, כי אף לומר 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה' אשר יש בו דבר שבח שמברכין עליהן 'ברוך שככה לו בעולמו' הרי זה מתחייב בנפשו, קל וחומר לשיחת חולין אשר כל דברי עבירה תלויין בה". הרי גם רבנו יונה, מזכיר שאמירת "מה נאה אילן זה" היא דברי שבח, אם כן מדוע זה כל כך רע?!
יש מגדולי ישראל שביארו שהטעות היא בהפסקה מלימוד תורה - "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר...". תורה מופנמת רק על ידי לימוד רצוף. ההפסקות מזיקות ומקלקלות. ישנו משפט ממצה שכתב החזון-איש על המשמעות השלילית של ההפסקות בלימוד תורה: "ללמוד שעה אחת והפסיק שעה אחת הוא קיום התוהו, האפס וההעדר". המשנה רוצה ללמד אותנו שגם למטרה חשובה כהתבוננות בטבע אין לפגוע ברציפות של לימוד התורה.
הראי"ה קוק (באורות התורה) מסביר שאכן המשנה עוסקת בקביעת היחס אל הטבע. המשנה דנה בשאלה גדולה: כיצד נכיר יותר טוב את ה' - דרך התבוננות בטבע או דרך התעמקות בתורה? לעיתים, נדמה שהחוויה וההתרגשות האמונית שאדם חווה באמצעות ההתבוננות בטבע, ביופיו וברב-גוניותו, הן גדולות מההתעלות האמונית על ידי לימוד תורה. על כך באה התשובה של משנתנו, כפי שנתבארה על ידי הראי"ה קוק:
"אף על פי שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים... מכל-מקום מעיין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה".
פירוש: ההתפעמות של האדם מהטבע אמנם מפגישה אותו עם אור ה' המופיע במרחבי הבריאה, עם גילויי ה' בטבע, אבל מתוך עיון בתורה ניתן לחשוף את "מעיין האורה היסודית", כלומר: התורה מפגישה אותנו עם רבדים שורשיים ועמוקים יותר של ההתגלות האלוקית. לכן "כשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".
הרב מדייק מהלשון "מעלה עליו הכתוב כאילו" שלא נגזר עליו ממש חיוב מיתה. מדוע? מפני שסוף כל סוף הוא מביט בטבע מתוך "הסתכלות אלוקית". אם כן מדוע "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"? מפני "כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת". הבורח מהתורה על מנת לגלות את האלוקים ביופי הטבע יורד מדרגת "חיים דחיים" לדרגת חיים.
(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)